יום ד', ד’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  אודות  |  באמצע הדרך  |  מדפי המחקר  |  אתרים  |  גלריה  |  רשימת תפוצה  |  גליונות  |  פורום  |  יצירת קשר  
מרד החשמונאים היה, למעשה, היחיד מבין המרידות של היהודים תחת השלטון היווני- רומי שהסתיים בניצחון של היהודים, בהסרת העול הזר ובחידוש עצמאותה של יהודה.

בס"ד קורס: בעיות נבחרות בגיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל בתקופת הבית השני (16-806-01) מרצה: פרופסור יהושע שוורץ המחלקה: המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה ע"ש מרטין (זוס) מגישה: ויקטוריה קניש, תעודת זהות: 317454080 תאריך הגשה: הצלחת מרד החשמונאים לעומת כישלון מרד הגדול תוכן עניינים: מבוא.................................................................................................. ע"מ 2-1 פרק א': הנהגת מרד החשמונאים........................................................... ע"מ 3-2 פרק ב': יחסי הכוחות בין הצבאות וסיבות להצלחת מרד החשמונאים........ ע"מ 6-3 פרק ג': הנהגת המרד הגדול.................................................................... ע"מ 10-6 פרק ד': יוסף בן מתתיהו בגליל, פיצול המנהיגות ועליונות הצבא הרומאי ... ע"מ 16-10 סיכום ומסקנות..................................................................................... ע"מ 19-16 ביבליוגרפיה.......................................................................................... ע"מ 20 מבוא: העבודה בוחנת את השאלה מדוע מרד המקבים בממלכה הסלווקית הצליח ואילו מרד הגדול ברומאים נכשל? הרי בשני המרידות היהודים נלחמו נגד המעצמה השלטת שהייתה החזקה באזור. מדוע אפוא מרד הראשון הצליח והמרד השני לא? מרד החשמונאים היה, למעשה, היחיד מבין המרידות של היהודים תחת השלטון היווני- רומי שהסתיים בניצחון של היהודים, בהסרת העול הזר ובחידוש עצמאותה של יהודה[1]. מתוך שלל הגורמים בחרתי להתרכז בהנהגה. לדעתי ההנהגה שמנהלת את המרד היא גורם חשוב בהצלחה או באי ההצלחה של המרד. ניגע קצת גם בגורם הצבאי, כי מנהיגים המדיניים היו בדרך כלל גם מצבאים. המקורות שעומדים לרשותנו לחקר תקופת בית שני הם ספרי מקבים א' וב', ושני חיבוריו של יוסף בן מתתיהו: "קדמוניות היהודים" ו"תולדות מלחמת היהודים ברומאים" (יכונה בעבודה בקיצור "מלחמת"). כמו כן, גם ספרו האוטוביוגרפי של יוסף, "חיי יוסף", עומד לרשותנו בעניין המרד הגדול. צריך להתייחס למקורות האלו בזהירות, מכיוון שהם מגמתיים, במיוחד יוסף בן מתתיהו, כי הוא לקח חלק פעיל באירועי המרד הגדול. מבנה העבודה: פרק א' ידבר על הנהגת מרד החשמונאים: ימי מתתיהו החשמונאי ויהודה המקבי. בפרק ב' נתייחס ליחסי הכוחות שבין הצבא הסלווקי לצבא היהודי. נביא גם סיבות להצלחת מרד המקבים. פרק ג' יעסוק בהנהגה היהודית בחציו הראשון של המרד הגדול (68-66 לספירה). פרק ד' ידון על פעולות יוסף בן מתתיהו בגליל, כיצד זה קשור להנהגה שבירושלים וכיצד זה כנראה תרם לכישלון המרד. הדיון ימשיך לפיצול ההנהגה בחציו השני של המרד הגדול וכיצד זה תרם לכישלון המרד, ויסתיים בדיון קצר על עליונות הצבאית הרומאית. פרק א': הנהגת מרד החשמונאים בעקבות גזרות הדת של אנטיוכוס הרביעי אפיפנס על הדת היהודית (שנת 167 לפנה"ס), ספר מקבים א' כרך את הנפת נס המרד בבית סלווקוס במאורע הדרמטי של מודיעין, מקום מושבו של מתתיהו החשמונאי. למודיעין באו שליחי המלכות, כמו למטרות אחרות, כדי לאלץ את יהודי המקום להקריב קורבנות לעבודה זרה. מתתיהו סירב בגלוי ובמפורש לקחת חלק בפולחן, ובעל ספר המקבים א' שם בפיו את ההצהרה הבאה: "ויען מתתיהו ויאמר בקול גדול: אם כול העמים אשר בבית מלכות המלך ישמעו לו לסור כול איש מדת אבותיו וימצאו חפץ בפקודותיו, אני ובני ואחי נלך בברית אבותינו. חלילה לנו לעזוב את התורה והמצוות, ולדברי המלך לא נשמע לסור מדתנו ימינה או שמאלה" (מקבים א', ב', 22-19). מתתיהו הרג איש יהודי שקרב למזבח כדי להקריב עליו קורבנות של עבודה זרה והבמה נהרסה. בהתנגשות שהתחוללה נהרג גם שליח המלך. במעשה זה יצא מתתיהו לדרך שאין ממנה חזרה. ברור היה לו שלא יוכל להחזיק מעמד במודיעין עצמה. הוא החליט אפוא לנטוש את המקום, לברוח לאזור ההררי מזרחה למודיעין ולנהל משם את המאבק. לזמן מה התחילה מלחמת גרילה טיפוסית. מתתיהו נמנע מהתנגשות חזיתית עם צבא מלכותי סדיר והתרכז בליכוד השורות ובמלחמה עד חורמה במתייוונים שאיבדו כול אחיזה בכפרים ובערי השדה. מתתיהו ואנשיו השליטו את התורה, מלו את הילדים שלא נימולו קודם לכן וניתצו את הבמות. החלטתם הנחושה של מתתיהו ואנשיו, הצטרפותו של "קהל חסידים" למתתיהו ומעמדו הנכבד במקום מושבו ובוודאי גם בסביבה הקרובה האצילו עליו סמכות ושיוו לו בהדרגה יוקרה של מנהיג לאומי שלהכרעתו היה תוקף כללי בעיני כול הנאמנים לדת ישראל והלוחמים באנטיוכוס. הנפת נס המרד במודיעין וראשיתן של פעולות הגרילה המאורגנות והמתואמות על ידי הנהגה אחידה אירעו זמן קצר לאחר פרסומן של גזירות הדת. הטבח שנערך בשבת ביהודים נאמנים שמצאו מפלט במערות, לפי שלא גילו התנגדות ביום השבת, השפיע על מתתיהו לקבל החלטה חשובה מאין כמוה- להתיר את ההתגוננות בשבת. בלעדי החלטה זו לא היה אפשר למעשה לנהל כול פעולה של מרי מזוין, שכן תמיד יכלו האויבים לנצל את קדושת השבת, כדי למגר בליל את ההתנגדות היהודית בלי להיתקל בהתנגדות. מתתיהו בן יוחנן עמד בראש המרד כשנה אחת (166-167 לפנה"ס). לא זו בלבד שהניף את נס המרד, אלא הביא גם להתגבשות ראשונה של הכוחות הלוחמים בשלטון הסלווקי, להתערערותו של השלטון הזה בכפרים של יהודה ולעקירת כול אחיזה שהייתה למתייוונים באזורים שמחוץ לירושלים והמבצרים שבהם חנה צבא סלווקי. במקומו של מתתיהו בא השלישי בין בניו, יהודה, שהיה ידוע בכינוי "המקבי", כינוי שלא נתחוורה משמעותו. יהודה, היה למצביא היהודי המהולל ביותר של תקופת בית שני והאיש שהוביל את קבוצות המורדים לניצחון, לביטול גזרות הדת, לטיהור המקדש ולקידומה של יהודה לקראת העצמאות היהודית המחודשת. עצם העובדה שמכול חמשת אחיו הוא שירש את מקום אביו בתור מנהיג האומה, אף על פי שהיה רק השלישי שבהם, יש בה כדי להוכיח שהוא היה האישיות הבולטת בין כולם ובוודאי היה המפקד המוכשר. עם העברת ההנהגה לידי יהודה התחוללו גם תמורות באופי המלחמה. כבר במאורעות בימי מתתיהו, שערערו את האחיזה הסלווקית בחלק מן השטח ההררי והכפרי של יהודה, היה כדי להעמיד על כך שאין הכוחות הצבאיים שבפיקודו של פיליפוס הפריגי מפקדו של חיל המצב שבירושלים מספיקים כדי להתמודד עם הבעיה שעמדה לפניהם: לחסל את ההתנגדות היהודית. התערבותם של כוחות צבאיים סלווקיים שמחוץ ליהודה הייתה בלתי נמנעת. פרק ב': יחסי הכוחות בין הצבאות וסיבות להצלחת מרד החשמונאים בזמנו של אנטיוכוס אפיפנס הייתה עדיין ממלכת בית סלווקוס המעצמה בעלת הפוטנציאל הצבאי הגדול ביותר במזרח ההלניסטי;רק במאמץ מיוחד יכלה המעצמה היריבה, התלמית, להעמיד כוח בשדות הקרב המכריעים שישתווה פחות או יותר לכוח הצבאי הסלווקי. במקורות באו מספרים גבוהים ביותר של אנשי הצבא הסלובקיים, שלקחו חלק במערכה נגד היהודים. על שני הניסיונות הראשונים של הממלכה הסלווקית לדכא את המרידה, מסעותיהם של אפולוניוס וסירון, אין מקבים א' מוסר מספרים (מקבים ב' אינו דן במאורעות אלה). על אפולוניוס שאסף צבא גדול משומרון וביחס לסירון נאמר רק שאנשי יהודה מעטים היו לעומת הרבים שהיו עם סירון (מקבים א', ג', ט"ז- י"ח). מספרים מפורשים באו במקבים א' רק ביחס למסע השלישי בהנהגתו של תלמי בן דורימנס: ארבעים אלף רגלים ושבעת אלפים פרשים ( מקבים ב', ח', ט' מזכיר כאן רק עשרים אלף איש). במסע המלחמה הראשון של ליסיאס לקחו חלק לפי מקבים א' (ד', כ"ח) שישים אלף רגלים וחמשת אלפים פרשים, ואילו במסע ליסיאס השני לקחו חלק, לפי אותו מקור (ו', ל'), מאה אלף רגלים, עשרים אלף פרשים ושלושים ושניים פילים. מקבים ב', י"א, ב' נוקב במספר שמונים אלף ביחס למסע ליסיאס הראשון; בהסתערות של היהודים ליד בית צור נהרגו אחד עשר אלף רגלים של האויב ואלף ושש מאות מפרשיו; אשר למסע ליסיאס השני נמנים במקבים ב', י"ג, א' על מאה ועשרה אלף רגלים וחמשת אלפים ושלוש מאות פרשים, עשרים ושניים פילים ושלוש מאות מרכבות מלחמה מצוידות בחרמשים. בפיקודו של בקכידס בקרב נגד יהודה המקבי במערכת אלעשה היו עשרים אלף רגלים ואלפיים פרשים. רובם המכריע של מספרים אלה נראים מופרזים מאוד ביחס לפוטנציאל הצבאי של הממלכה הסלווקית, כפי שעולה ממקורות אחרים. מספר אנשי הצבא הסלווקים המובא בספר מקבים א' ביחס למסע ליסיאס השני- מאה עשרים אלף אנשי צבא- עולה בהרבה על מספרי הצבאות שהטיל בשעתו אנטיוכוס השלישי למערכות המכריעות של ימי מלכותו, למערכת רפיח נגד תלמי הרביעי (שנת 217 לפנה"ס) ולמערכת מגנסיה נגד הרומאים (שנת 189 לפנה"ס), ועוד יותר על הצבא שריכז אנטיוכוס הרביעי למסדר של דפני (שנת 166 לפנה"ס). מן המספרים שהובאו לעיל נשמע ריאלי רק המספר הקשור במלחמתו של בקכידס נגד יהודה המקבי. ביחס למספרי הצבא היהודי בשלבי המרד הראשונים: לרשותו של יהודה עמד תחילה רק חלק מן הפוטנציאל הצבאי של היישוב החקלאי של יהודה המצומצמת והפלכים המיושבים יהודים סמוך ליהודה. עם ההצלחות הראשונות הועמד פוטנציאל זה בצורה מעמיקה יותר לרשותו. ביחס לקרבות הראשונים של יהודה המקבי (נגד אפולוניוס וסירון) לא נמסרו מספרים, לא במה שנוגע לצבא יהודה ולא במה שנוגע לצבא האויב. אך נאמר שלהתמודדות עם צבא סירון בא יהודה בצבא קטן ושהמלחמה הייתה מלחמת מעטים נגד רבים (מקבים א', ג', ט"ז-י"ט). לראשונה נזכר מספר- מספר שיחזור עוד כמה פעמים- של שלושת אלפים אנשי צבא בפיקודו של יהודה המקבי בהקשר של המלחמה נגד צבא גורגיאס וניקנור במערכת אמאוס (מקבים א', ד', ו'); וגם לאלה לא היו די מגינים וחרבות שיספקו את צורכיהם (לפי מקבים ב', ח', א' היה סך כול הצבא היהודי באותו זמן ששת אלפים איש). הניצחון המזהיר ליד אמאוס הגביר את שליטתו של יהודה המקבי על חלקים גדולים של ארץ יהודה וגרם לגידול מקורות כוח האדם שעמדו לרשותו. בעת מסע ליסיאס הראשון היו כבר ליהודה עשרת אלפים חיילים (מקבים א', ד', כ"ט) ומספר זה אף עלה לאחר טיהור המקדש והשתלטות יהודה המקבי על ירושלים; נאמר שיהודה המקבי עצמו נטל איתו למסע המלחמה לגלעד שמונת אלפים איש, שמעון אחיו עמד בראש שלושת אלפים לוחמים במסע המלחמה שלו לגליל; באותו זמן עצמו נשאר כוח ניכר של לוחמים ביהודה עצמה בפיקודם של יוסף בן זכריה ועזריה. על מספרם של אנשי הצבא היהודים בקרב בית זכריה לא נודע. גם בקרב ליד אדסה נגד ניקנור (שנת 161 לפנה"ס) חוזר במקבים א' המספר שלושת אלפים (ז', מ'), ממש כמו במערכת אמאוס שלפני כן ובקרב האחרון של יהודה המקבי, מערכת אלעשה, לאחר מכן. על צבאות יהודיים גדולים נודע רק בסוף ימי יונתן (ארבעים אלף איש- מקבים א', י"ב, מ"א), ובימי שמעון במלחמתו נגד צבא קנדביוס (עשרים אלף איש- מקבים א', ט"ז, ד'). צבאות גדולים אלה היו ביטוי להתעצמותה של יהודה בימי יונתן ושמעון, כשהם יכלו כבר למצות את מלוא הפוטנציאל של ארץ ישראל היהודית וכשעמדו לרשותם דפוסי התארגנות שאפשרו להפעיל כוחות צבאיים ניכרים גם במרחק מן הבסיסים המקוריים של יהודה. גם התקדמותה של יהודה בציוד ובנשק הייתה ללא ספק רבה במשך השנים שחלפו והיא שינתה מן הקצה אל הקצה את המצב ששרר בימי הקרבות הראשונים של יהודה המקבי. בסיכומו של דבר, אין לקבל כלל את דברי המקורות על יחסי המספרים שבין הצבא הסלווקי והצבא היהודי במערכות המרד עד מותו של יהודה המקבי. ודאי שהפוטנציאל הצבאי הסלווקי היה גדול בהרבה גם מבחינת כוח האדם, גם מבחינת היתרון בכלי נשק, בציוד, בניסיון הקרבי ובתשתית מן הפוטנציאל הצבאי היהודי. אך מלוא הפוטנציאל הזה לא יכול היה להיות מנוצל בחזית היהודית, כיוון שמחציתו לפחות של כוח זה נמצאה בפיקודו האישי של אנטיוכוס אפיפנס שפעל במזרחה של הממלכה. גם לאחר מכן, עם עלייתו של המלך דמטריוס הראשון לכס המלוכה (שנת 162 לפנה"ס), היה חלק ניכר מכוחות הממלכה עסוק בדיכוי המרידה של טימרכוס, השליט בפחוות המזרחיות. עם זאת, ברור שגם בהטלתם של כוחות המחצית המערבית של צבא המלכות לחזית יהודה היה כדי להקנות עליונות צבאית לסלווקים; בריכוזם של עשרים אלף אנשי צבא סלווקים היה כדי להעניק יתרון מספרי וסיכוי ברור לניצחון בשדה הקרב עצמו בימי יהודה המקבי. פחות ברור הוא אם יתרון זה הספיק כדי לעקור כליל את ההתנגדות היהודית, כמו בימי הקיסרות הרומית. הסלווקים לא יכלו לשגר ליהודה גיסות כה מכריעים מבחינה מספרית שימגרו את המרד על ידי החנקה הדרגתית, כפי שעשו זאת לאחר מכן הרומאים במרד הגדול ובמרד בר כוכבא. אין ספק שבאותם שלבים של המרד בימי יהודה המקבי שבהם ידוע על פעילותם של מצבאים רמי מעלה, כגון תלמי בן דורימנס, ליסיאס או בקכידס שמילאו תפקידים במינהל ובפיקוד הסלווקים, שחרגו הרבה מעבר לשטחה המצומצם של יהודה או אף השומרון, היה לצבא הסלווקי גם יתרון מספרי ברור על היהודים. במערכות אמאוס, בית צור, בית זכריה ואלעשה מנה אפוא צבא המלכות יותר לוחמים מאשר צבאו של יהודה המקבי; שני הקרבות האחרונים אף הסתיימו בניצחון סלווקי בשדה המערכה, אף שניצחונות אלה לא הביאו כלל לחיסול ההתנגדות יהודית. גם במערכת בית חורון היה יתרון משמעותי לכוח של סירון על הכוח היהודי שניצל את תנאי הקרקע, ויש לזכור שההדגשה של ספר מקבים א' על היהודים המעטים בהשוואה לאויבים הרבים מופיעה בקשר לקרב בית חורון. אין כול נתונים מספריים על ההתנגשות שבין אפולוניוס ויהודה המקבי. במערכת אמאוס עלה בידי יהודה, הודות לתכנון וביצוע מזהירים, לנצח את הצבא הסלווקי העדיף עלין במספר ובנשק. המקורות לא מסרו כלל מספרים על צבאו של ניקנור, שעליו נחל יהודה את ניצחונו האחרון, מכיוון שניקנור היה רק מושלה ומפקדה של יהודה, גם אם נוספו לו כוחות מיוחדים. מכול מקום, ספק אם עמד לרשותו צבא גדול, עדיף על הכוח היהודי. כוח האדם היהודי לא היה אפוא מבוטל כלל וכלל. בהתמודדות עם הכוחות המקומיים ואף עם הכוחות הסלוקיים המצומצמים שחנו ביהודה ובארץ ישראל הייתה יד היהודים על העליונה. יישובה היהודי של ארץ ישראל מנה כמה מאות אלפי נפש, ועיקרו היה יישוב של איכרים הכשרים פוטנציאלית לשמש בתור חיילים. רק התערבות מרוכזת ומתמדת של כוחות גדולים של השלטון המרכזי יכלו להכריע את המרד. אולם, כאמור, דבר זה היה בדרך כלל בלתי אפשרי, בגלל הסכנות האחרות שאיימו על שלמות הממלכה ובשל המאבקים הפנימיים שהפכו לתופעה כרונית כמעט בחיי המדינה הסלווקית לאחר מותו של אנטיוכוס אפיפנס, והחלישו את כוח עמידתה. סיבות נוספות להצלחת מרד החשמונאים: גורם מרכזי בחישול הכוח היהודי היה הלהט הדתי של הלוחמים וההכרה שפיעמה בלבם שהם נלחמים למען אמונת ישראל ולמען קיומה של תורת ישראל נגד מחללי המקדש וגוזרי הכיליון על היהדות ועל כול מוסדותיה החברתיים. תודעה זו של המוני הלוחמים היהודים ניזונה מחדירתה העמוקה של האמונה היהודית שנוסחה בצורה ברורה ומפורשת בספרי התורה והנביאים וטיפחוה סופרים ומורים. אמונה זו נתלוותה בהרגשת קיפוח ונישול למראה ההשתלטות של אנשי החקרה בסיוע המלכות על חלק גדול מאדמת יהודה ודחיקתם של המוני האיכרים של יהודה למעמד של אריסים. גורם לא פחות חשוב הוא שבית חשמונאי הציע למרד הנהגה אחידה שכיוונה בכישרון רב את מהלך המלחמה. לצידו התייצבה רוב האומה. גם חוגים של מתייוונים מתונים התייצבו בשעת ההכרעה לצד בית חשמונאי ושלומי אמוני ישראל. במהלך מלחמת האזרחים היו קיצוני המתייוונים מיעוט חלש שלא היה בכוחו להחזיק מעמד ללא סיוע ומרץ מתמיד של המלכות. ההתנגדות היהודית למלכות בית סלווקוס הסתייעה גם בגורמים חיצוניים. המעצמה האדירה ביותר של העולם הים תיכוני, הרפובליקה הרומית, ראתה ברצון את התרופפותה של הממלכה הסלווקית החזקה במדינות המזרח ההלניסטי. הרומאים הציעו את סיועם ליהודים עוד בשלב מוקדם של המרד ובשנת 161 לפנה"ס אף נכרתה ברית בין רומא ליהודים. פחות ידוע על היחסים בין הממלכה התלמית ויהודה המקבי, אם כי בהתחשב באיבה הגלויה ששררה בין סלווקים והתלמים אפשר לשער שאלה האחרונים ראו בעין יפה את המרידה היהודית, אף על פי שידיעות ישירות על התערבות תלמית בארץ ישראל יש רק מימי יונתן החשמונאי. יחסים הדוקים התפתחו גם בין הנבטים והיהודים שהאיבה לאויב המשותף איחדה אותם לזמן מה. בנוסף, היו יהודים בעלי ניסיון צבאי הן במצרים התלמית והן בממלכה הסלוקית, ולכן אפשר לשאול אם לא היו ביניהם מי שסייעו להתקדמותה של יהודה בתחום הצבאי. אין ידיעות על סיוע כזה, אף על פי שנודע על השתתפותם של יהודים מעבר הירדן המזרחי, פרשים מארץ טוביה בצבאו של יהודה המקבי (מקבים ב', י"ב, ל"ה, לפי חלק מכתבי היד). אך תהיה אשר תהיה התרומה של יהודי התפוצות לחיזוק הכוח הצבאי היהודי, היה תהליך הדרגתי של התקדמות מבחינה צבאית בקרב מחנה היהודים. הללו סגלו לעצמם בהדרגה את שיטות הלחימה ההלניסטיות הסדירה ובימיהם של יונתן ושמעון פעלו בהצלחה נגד צבאות סלווקיים גם מחוץ לגבולות יהודה ודרום השומרון[2]. פרק ג': הנהגת המרד הגדול פרשת ההנהגה של יהודה בשנים הראשונות של המרד נגד הרומאים היא פרשה מעניינת. לפנינו מרד לאומי, המכוון באופן נחרץ כנגד השלטון האימפריאלי הרומאי. המרידה לא באה לידי ביטוי רק במישור הצבאי, אלא גם במישור מדיני; מוקמת ממשלת מרד, התופסת את מקומו של השלטון הרומאי; היא ממנה מושלים במחוזות השונים של ארץ ישראל היהודית, אוספת כספים, מגייסת תושבים ואף טובעת מטבעות (החל משנה א' ועד שנת ה' למרד), שעליהם מוצהרת במפורש ריבונות מדינה המורדת: בכתובת "שקל ישראל". מי היא אותה ממשלה המנהיגה את האומה במאבק זה? מדוע הנהגה זו מסולקת כעבור זמן מה מן השלטון ואינה נהנית מאמון הכוחות הלוחמים? מה מטרותיה של הנהגה זו וכיצד היא מבקשת לממשן? על שאלות אלו ננסה להשיב להלן וללמוד מזה על הגורם המדיני שכנראה הכשיל את המרד, כי התשובות לשאלות אלה נוגעות למעשה להנהגת המרד בכללותו ולהבנת התהליכים המרכזיים המתחוללים בתוכו בעצם התרחשותו, שכן בהנהגת המרד באים לידי ביטוי יחסי הכוחות בתוך החברה היהודית והתמודדות ביניהם בשאלות החיוניות ביותר באותה עת. במרכז הדיון עומדת ההנהגה, או הממשלה, שפעלה ביהודה מאז מפלת קסטיוס גאלוס (חורף, סוף שנת 66 לספירה) ועד הפלתה בידי הקנאים ויוחנן מגוש חלב (חורף, תחילת שנת 68 לספירה)[3]. למרות התנגדות ההנהגה היהודית הופסקה העלאת הקורבן לשלום רומא והקיסר, מעשה שהיה יכול להיחשב הכרזת מרד. התנגשויות דמים פרצו בערים מעורבות בארץ ישראל ואף מחוצה לה בין תושביהן היהודים ותושביהן הנוכרים. המהומות בקיסריה היו הראשונות אך בעקבותיהן פשטו המהומות לערים אחרות. בירושלים התנהל מאבק פנימי, שבו נטלו חלק הסיקריים בהנהגת מנחם ושוחרי מרד אחרים בראשות אלעזר בן חנניה, שלימים הפכו לתנועת הקנאים. למולם עמד כוח שנשלח על ידי אגריפאס השני וכן חיל מצב רומאי שחנה בירושלים. ידם של המורדים הייתה על העליונה. חיל המשלוח של אגריפאס נסוג מן העיר וחיל המצב הרומאי הושמד[4]. בשל אירועים אלה יצא נציב סוריה, קסטיוס גאלוס, בראש צבא גדול להשתלט על ירושלים, ובדרכו נקט פעולות עונשין ביישובים יהודים[5]. הגיס הרומאי בפיקודו של גאלוס הגיע עד לחומות ירושלים, אך מטעמים שאינם ברורים החליט גאלוס לסגת מעל העיר. בדרך נסיגתו נחל הצבא הרומאי תבוסה מוחצת[6]. בעקבות ניצחונם של המורדים התכנסה בירושלים אסיפה, אשר בחרה הנהגה ומינתה מפקדים לניהול המערכה נגד רומא. למרבה הפלא נבחרו להנהגה ולמפקדי המחוזות אישים מן האצולה, בעיקר מזו הכוהנית, וגם אחד מבני האצולה ההורדוסית, ואילו ראשי המורדים לא נבחרו להנהגה ואפילו לא מונו למפקדי מחוזות[7]. על מפקדי המחוזות השונים נמנה גם יוסף בן מתתיהו, כוהן ממשפחה נכבדה ואמידה, שמונה למפקד הגליל. הרכב זה של הממשלה- ההנהגה היהודית, שקמה אחרי הניצחון על צבאו של גאלוס, מעורר תמיהה. כיצד זה שלממשלת המרד נבחרו אישים שלא מלאו כול תפקיד בהתקוממויות כנגד הרומאים, בין בזו שקדמה למפלת גאלוס ובין בזו שהביאה למפלתו? אפשרות אחת היא כי אלה שנבחרו תמכו במרד, אף ששמם לא נזכר בתיאור המאורעות, ועל כן בחרה בהם אסיפת העם שהתכנסה אחרי מפלת גאלוס. אולם אם נעקוב אחרי פעולותיה של הנהגה זו ניווכח שהיא לא הכינה את יהודה לקראת עימות עם רומא. כלומר, דרך פעולתה של אותה הנהגה אנטי רומאית כביכול אינה מספקת תמיכה לדעה כי גם בקרב האצולה היהודית התעוררה תסיסה אנטי רומאית עד כדי נכונות למרוד ברומא. נהפוך הוא, מחלק מדיווחיו של יוסף בן מתתיהו עולה שהנהגה זו נאבקה בשוחרי המרד והרחיקה אותם ממוקדי שליטה. אמנם במקומות אחדים מציג יוסף בן מתתיהו תמונה שונה של פעילות ההנהגה שנבחרה אחר מפלת גאלוס, אולם אמינותו של מצג זה מוטלת בספק ולהלן ננסה להסביר את הסיבות שבגללן ביקש יוסף בן מתתיהו להציג מצג מעין זה. בשלביו הראשונים של המרד, קודם למפלת קסטיוס גאלוס, התנהל ביהודה מאבק בין שוחרי המרד למתנגדיהם. המתנגדים נדחקו לעמדת התגוננות נוכח שתי קבוצות (לפחות) שדחפו למרד: הקבוצה האחת היא הסיקריים שבראשם עמד מנחם ממשפחת יהודה הגלילי, ולאחר שנרצח מנחם נסוגו למצדה; והקבוצה השנייה הורכבה מנאמניו של אלעזר בן חנניה, הכוהן אשר הפסיק את העלאת הקורבן לשלום רומא והקיסר במקדש. מלבדם קמו חבורות מורדים שהשתלטו על יישובים אחדים ונלחמו בשכני יהודה, ואותן קשה לשייך בוודאות לסיעה מוגדרת כזו או אחרת. בכול מקום, כאשר גאה המתח בירושלים ניסו האצולה ואגריפאס השני לשכך את רוחות המלחמה. אחרי שהופסקה העלאת הקורבן לשלום רומא הזעיקה האצולה את אגריפאס לעזרה. הוא נענה ושלח צבא לירושלים להשקיט את המהומה, אך ניסיון זה עלה בתוהו ושוחרי המרד הצליחו לסלק מירושלים את צבא אגריפאס ואף חיסלו את חיל המצב הרומאי שהיה בה. התגובה הרומאית לא איחרה לבוא ונשלח חיל בפיקודו של קסטיוס גאלוס, נציב סוריה לדכא את המהומות ביהודה, כפי שנאמר לעיל. גאלוס החל בניסיונות לכבוש את ירושלים ולאחר כמה הצלחות חלקיות נסוג מעל העיר[8]. בתיאור פרשה זו מציין יוסף בן מתתיהו כי היו בעיר אנשים מן האצולה שייחלו לכך שגאלוס יכבוש את ירושלים[9], והיו מוכנים לפתוח את שעריה ולסייע בידיו להיכנס לתוכה ולהשתלט עליה. בעבורם הייתה נסיגתו מעל ירושלים מכה אנושה שבגללה לא דוכא המרד כפי שהם קיוו. חבורות מורדים הביסו את הצבא הרומאי בפיקודו של גאלוס, וכשנסוג זה מירושלים זינבו בו והפכו את נסיגתו למנוסה מבישה תוך אבדות כבדות. ניצחון זה היה השלב המכריע בהפיכת המהומות, ההתנגשויות והמאבקים עם השכנים הנוכרים למרד כללי. בעקבות הניצחון המדהים והמפתיע על צבאו של גאלוס התחזקה משמעותית השפעת המורדים על הציבור היהודי בארץ ישראל, והשפעתם אפשרה להם לגרור את כלל האומה לעימות מלא עם רומא. בפני מתנגדי המרד עמדו עתה שתי אפשריות: האפשרות האחת הייתה להסתלק מיהודה, לוותר על מעמדם ולהפקיר את רכושם בתקווה להשיב לעצמם את אלה לאחר שהרומאים ידכאו את המרד, כפי שניתן היה לצפות שיקרה במוקדם או במאוחר; האפשרות השנייה הייתה להישאר ביהודה, כלומר בירושלים, ולנסות להמשיך להחזיק ברסן השלטון כפי שאכן עשה חלק מן ההנהגה האריסטוקרטית של האומה. ביודענו את סופו של המרד נראה לכאורה שהישארותם של עשירים ואצילים בירושלים הייתה אחת מן השתיים: מעשה לא שקול עד כדי איבוד עצמם לדעת או תמיכה כנה במרד. אולם יש לזכור כי מנקודת מבטם של בני הזמן לא הייתה תשובה חד משמעית לשאלה: יד מי תהא על העליונה בסופו של דבר: יד המתונים או יד המורדים? כאשר מהלך העניינים וסופו של המרד לא היו ידועים מראש עמדו, לאמתו של דבר, שתי דרכים בפני מתנגדי המרד: האחת היא להסתלק מיהודה עד יעבור זעם והאחרת היא לנסות לבלום את תנועת המרד בכול מחיר ולהוביל את העם בדרך שנראתה להם. יש לזכור גם כי בעבור בעלי נכסים ההחלטה להפקיר את רכושם ולנטוש את מקומם ומעמדם במולדתם איננה קלה. לאור שיקולים כאלה, בהתאם להבנתנו את מהלכו של המרד, החליט חלק מן ההנהגה היהודית להישאר בירושלים גם אחרי מפלת קסטיוס גאלוס ולמרות הצלחתם של המורדים, בתקווה שיצליח לנווט את מהלך העניינים, לבלום את המרד, להשיג הסדר עם הרומאים, להיכנע, לנטרל את המורדים ולפרקם מנשקם. ייתכן כמובן שנוסף לכך חלק מן המתונים לא מיהר לוותר על השררה ולו גם בשעת סכנה וראה חובה מוסרית בלא לנטוש את הספינה העלולה לטבוע ובלנסות להצילה מטביעה. אולם כדי להמשיך ולהחזיק ברסן השלטון על העם הנסער והנלהב בשל הניצחון הלא צפוי על צבא רומאי גדול, שכלל יחידות רבות ובכללן לגיון מאויש במלואו[10], היה הכרח להפגין הזדהות עם הלך הרוח הכללי, עם התקוות והציפיות, שלחלקן לפחות היה אופי משיחי. ואכן כך נהגו ראשי האצולה שנשארו בירושלים והפכו לראשי "ממשלת המרד", שהוקמה אחרי הניצחון על גאלוס. ראוי לשים לב לכך שההחלטות על הקמת ההנהגה הלאומית של יהודה "העצמאית" התרחשו בזירה שבה היה כוחה של האצולה גדול יחסית, כלומר בירושלים. לכן אין זה מפתיע שראשי האצולה הירושלמית הם שנבחרו לעמוד בראש האומה. על פניו, בחירתם נראית בלתי סבירה שהרי לא עמדו לזכותם תהילת הניצחון או הנהגת המתקוממים. עם זאת שלושה גורמים סייעו להם להיבחר: א. העמדת הפנים שהם תומכים במרד; ב. יוקרתם החברתית ועושרם; ג. התכנסות אסיפת העם בירושלים, שבה היה בכוחם לגייס לטובתם את התלויים בהם ושבה הייתה השפעתם גדולה יחסית. העמדת פנים כאמצעי להשיג שליטה חברתית לאומית אינה מצב בלתי אפשרי. פוליטיקאים מציגים לא אחת מצג שווא כדי לזכות בתמיכה ציבורית רחבה ולהשיג כוח ונשפעה, ולאחר שאלה הושגו הם פועלים בהתאם למטרות שהיו כמוסות עמם. לכאורה מוזר ולא סביר שמנהיג או הנהגה מציגים עמדה שונה מזו שהם מחזיקים בה כדי לרכוש תמיכה ציבורית ולזכות בשלטון, אולם אין זה כה נדיר, ותשלום מס שפתיים לדעת הקהל רווח בפוליטיקה. מקרה מעניין כזה הוא המקרה של שארל דה גול, שהכריז על אלג'יר צרפתית ונבחר לנשיא צרפת בנושאו סיסמה זו, אבל עם היבחרו מיהר לשחרר את אלג'יר משלטון צרפת, ולא זאת בלבד אלא ששנים רבות קודם היה מודע לכך שאין עתיד לקולוניאליזם הצרפתי בארץ זו. ליוקרתה של האצולה היה משקל ציבורי רב. אכן, הייתה ביקורת על הנהגה זו והייתה גם עוינות כלפיה. הלגיטימיות שלה הייתה שנויה במחלוקת והיא כשלה בניסיונה למנוע את פרוץ המרד. עם זאת אין להתעלם ממשקלם של הייחוס, של המשרות שנשאו אנשי האצולה, של עושרם ושל הניסיון שצברו בהנהגת הציבור, ואין להתעלם גם מתלותם של אנשים רבים באצילים אלה לפרנסתם. את כול אלה יכלה האצולה לנצל לשם השגת תמיכה ציבורית. בנוסף, ההתכנסות אחרי הניצחון על גאלוס הייתה בירושלים, ואף שהאירוע מתואר כדמוקרטי, יש לזכור כי רק למי שנוכח באסיפה היה "קול" ולכן יכלו ראשי האצולה להגדיל את שיעור התומכים בהם. הם יכלו להזעיק לאסיפה אנשים שתלויים בהם ומתגוררים בירושלים ובקרבתה כדי שיפעלו למענם. כך, כשהם מתחזים לתומכים במרד ומזדהים עם "דעת קהל" שנסחפה לקיצוניות בשל הניצחון המפתיע על גאלוס, וכשהם פועלים בזירה הנוחה להם, בירושלים, הפכו מתנגדי המרד למנהיגיו. אולם מטרתם הייתה להוציא את הרוח ממפרשי המורדים ולהגיע להסדר עם הרומאים, או בפשטות להיכנע, להסגיר את יהודה לידי הרומאים ולפתוח בפניהם את שערי ירושלים. הם קיוו להביא לסיום המרד ולשמר את המצב שקדם לפרוץ המרד, כולל מעמדם ונכסיהם. סביר שזה היה אחד הגורמים לכך שרק חלק (אולי חלק קטן[11]) מן האצולה עזב את יהודה, נראה כי הרוב חשש לנטוש ולאבד את רכושו וקיווה שזה יינצל אם ייבלמו המורדים ואם המרד יסתיים בהקדם. המתנגדים למרד, ממשלת חנן בן חנן, שאפו לפיכך לצמצם ככול האפשר את פעילות המורדים, ולכן אין להתפלא שלמושלי המחוזות השונים ביהודה מונו אנשים שלא השתתפו במרד קודם לכן, ואלה היו אמורים לפעול במחוזותיהם כפי שפעלה ממשלת חנן בן חנן בירושלים. אחד ממושלי המחוזות הללו היה יוסף בן מתתיהו. הוא היחיד מביניהם המוכר לנו היטב (כמובן בהתאם להערכותינו את איכות המידע פרי עטו) ומסיפורו ניתן להקיש של מושלי המחוזות האחרים. פרק ד': יוסף בן מתתיהו בגליל , פיצול המנהיגות ועליונות הצבא הרומאי המדיניות שנקט יוסף בן מתתיהו בגליל מציגה דגם ממוזער של המדיניות הכללית של ממשלת חנן בן חנן. יוסף בן מתתיהו היה שליחה של ממשלה זו. הוא היה מודע לכך שאין סיכוי לפרוק את עולה של רומא ובמסגרת פעילותו בגליל היה טרוד בעיקר בריסון המורדים ובמריבות עם מנהיגים מקומיים. להלן ננסה לאשש טיעון זה. יוסף בן מתתיהו מונה למושל הגליל בידי ממשלת חנן בן חנן, וייתכן כי מינויו ומינויי המושלים של המחוזות האחרים אושרו גם בידי האסיפה שהתכנסה בירושלים. כאמור, באסיפה זו לא מונו ראשי המורדים לתפקידים בכירים. בהגיעו לגליל פעל יוסף בן מתתיהו בהתאם למדיניות שנקטה ממשלת חנן בן חנן: נטרול מורדים מכאן ומצג של תמיכה במרד מכאן, וכשם שמתנגדי ממשלת חנן בן חנן האשימוה בבגידה כך חשדו שוחרי המרד בגליל גם בנאמנותו של יוסף בן מתתיהו. אחריתו של יוסף כמושל הגליל מלמדת כי לא היו אלה חשדות שווא. ואם יטען מי כי בשלב מסוים החליטו חלק מחברי ממשלת חנן בן חנן להדיח את יוסף בן מתתיהו מתפקידו נשאלת השאלה: מה ניתן ללמוד מכך? האם ניתן להסיק מכך שממשלה זו בקשה להדיחו משום שתמחה במרד? או אולי אפשר להסיק מכך שביקשו להדיחו מתפקידו דווקא משום שלא הצליח להשקיט את הגליל? או שאין ללמוד מכך לא זאת ואף לא זאת, שכן הסכסוכים שיוסף היה שקוע בהם לא היו קשורים כלל בשאלה העיקרית: מרד ברומא או כניעה? הם התחוללו על רקע מריבות אישיות בעיקר בין המתונים לבין עצמם (יוסטוס, יוחנן מגוש חלב, ושמעון ראש היישוב גברה, שמיאנו להכיר בסמכותו של המושל הירושלמי ושחלקו עליו בשאלות טקטיות כגון היחסים עם אגריפאס השני והדרך להתמודד עם "השודדים", "הגליליים"). יתר על כן, יוסף בן מתתיהו עצמו משווה לפרשות אלה צביון אישי ולא אידיאולוגי ומכאן שתפקודו בגליל, בין שהיה כושל ובין שלא, עלה בקנה אחד עם מדיניות ממשלת חנן, שביקשה לנטרל את המורדים, להימנע מעימות עם הרומאים ולנסות להגיע להסדר כלשהוא עימם. אשר לסיכויי הצלחתו של מרד ברומא מודה יוסף בן מתתיהו עצמו כי היה סבור שהיהודים לא יוכלו לנצח בעימות כזה[12]. גם אם נטיל ספק בדברי יוסף, שכן הם חוכמה שלאחר מעשה אף שהם נאמרים הן בתולדות מלחמת היהודים ברומאים והן בחיי יוסף, הרי ניתן לבחון את דבריו לאור שייכותו החברתית, לאור פעילותו בגליל, לאור דרך הישרדותו ביודפת ולאור שיתוף הפעולה שלו עם הרומאים. יש לציין שהרומאים לא נהגו לחון מנהיגי מורדים. נהפוך הוא, הם נהגו להוציאם להורג למען יראו וייראו. מי שזכו לחנינה (כגון רבי יוחנן בן זכאי או אותם אוהדי הרומאים שערקו מירושלים הנצורה והושבו על ידי הרומאים בגופנא[13]) היו מתנגדים מובהקים למרד או לפחות כאלה שלא מלאו בו תפקיד כלשהוא. לכן נראה שיוסף בן מתתיהו היה מאוהדי הרומאים וממשתפי הפעולה עמם. כמוהו כחברי ממשלת חנן בירושלים, ובזכות תמיכה זו ניצלו חייו[14]. נציין כי סופם של חברי ממשלת חנן היה גרוע מגורלו של יוסף בן מתתיהו: יריביהם היהודים האשימו אותם בבגידה והרגום[15]. בניגוד להם יוסף בן מתתיהו נפל לידי הרומאים, או מוטב לומר עבר לצידם קודם שהגיעו לירושלים, ולפיכך לא יכלה ידם של המורדים להשיגו[16]. כמו כן יש לזכור שלכישלונה של המדיניות של ממשלת חנן בן חנן ולחיסולם הפיזי של חבריה גרמה התכנסות של פליטים מכול רחבי הארץ (גם מהגליל) בירושלים. ההתכנסות הזו שינתה את יחסי הכוחות בעיר לרעת ממשלת חנן ולטובת המורדים[17]. יוסף בן מתתיהו, שהיה מודע לחוסר הסיכוי של המרד, שרד כשם ששרדו אלה מן האצילים שנטשו את ירושלים אחרי מפלת גאלוס[18]. אולם בשונה מהם הוא הוסיף להיות שותף למאמצי האצולה למנוע את המרד, ויצא ממעגל הפעילות הפנים יהודית רק חודשים מספר מאוחר יותר. באותו זמן הוסיפה ממשלת חנן לפעול בירושלים, אולם נכשלה בניסיונה לעצור את המורדים ונפלה בחרבם. עמדנו כבר על אופי פעילותו של יוסף בן מתתיהו בגליל, שעיקרה היה מאבקי כוח פנימיים עם המנהיגים המקומיים בגליל. אלה בין המנהיגים המקומיים המוכרים לנו השתייכו ברובם למחנה המתונים כמו יוסף עצמו. אולם ראוי להתעכב כאן עוד מעט על פעילותו של יוסף בן מתתיהו בגליל על מנת להדגיש כי זו לא הייתה מיועדת באמת ובתמים להכשירו לקראת עימות עם הרומאים. היה זה מצג שווא כפי שעולה מתוך תיאור מעשיו שם בשני חיבוריו: "בתולדות מלחמת היהודים ברומאים" ו"חיי יוסף". בשני החיבורים מספר יוסף בן מתתיהו כי הוא ביצר כשבעה עשר יישובים כהכנה לקראת פלישת הרומאים לגליל[19]. בשני המקומות, שבהם הוא מספר זאת בשינויים קלים, ניתן לעמוד על מניעיו. בסיפור המובא במלחמת הוא מציג עצמו כמצביא מוכשר עד כדי כך שכישרונו עורר הערכה רבה, לא פחות ולא יותר מאשר מצד אספסיאנוס[20]. כלומר סיפור זה משתלב במגמה, האופיינית למלחמת, לשרטט את דמותו שלו כמצביא מעולה ורב פועלים. בחיי יוסף, חיבורו האוטוביוגרפי, הוא מבקש להציג את עצמו בדמות איש ציבור אחראי, אשר גם כאשר ליבו אינו שלם עם המורדים הוא נוהג באחריות כלפי נתיניו ודואג לביצור יישוביהם. אולם האם יש אמת בסיפור ביצור הגליל? מחיבוריו של יוסף בן מתתיהו עצמו עולות סתירות ליומרתו זו. את גוש חלב ביצר יוחנן, אויבו בנפש; ציפורי הייתה עקבית בהתנגדותה למרד ואין זה סביר שיוסף דאג לביצורה (אלא אם נרחיק לכת ונשער שסייע לביצורה כנגד קבוצות מורדים בגליל שאיימו על בטחונה). סביר להניח שיוסף מונה ברשימה זו יישובים מבוצרים או כאלה שתושביהם דאגו לביצורם בעצמם וטוען שהוא, כמצביא הגליל, ביצר אותם. פרשה אחרת החושפת את תפקידו וכוונותיו של יוסף בן מתתיהו היא שוד נכסיה של אשת תלמי, שר בממלכת אגריפאס, בידי צעירים מן הכפר דבורה[21]. כול מאמציו של מושל הגליל כוונו להחזיר את הרכוש לבעליו, אף על פי שאגריפאס השני ושריו היו בחזקת אויבים בעבור אדם שהיה אמור להנהיג מאבק צבאי נגד הרומאים. התנהגותו של יוסף בפרשה זו נבעה ללא ספק מרצונו לשמור על יחסים טובים עם המלך היהודי, שהיה ראש וראשון למתנגדי המרד והשתתף בפועל במאמץ הצבאי הרומאי לדכאו. בשונה משתי הפרשיות אלה, המסופרות הן במלחמת והן בחיי יוסף, על מצור יודפת מסופר רק במלחמת. החלטתו של יוסף בן מתתיהו להימנע מסיפור זה בחיי יוסף אומרת דרשני. היה מקום לצפות שיוסף יחזור ויספר על מצור יודפת ועל הגנתה בפיקודו של מצביא מחונן וברוך כישרונות, כפי שהוא מציג את עצמו. הרי תיאור פרשה זו כחלק מתפקידו וקורותיו כמושל הגליל היה יכול להוות חתימה מעולה לחיבורו חיי יוסף, העוסק רובו ככולו בפעילותו בגליל. גם אין כמו פרשה זו לעורר את התעניינותו של הקורא (והרי זה הסיפור המרתק ביותר מכל מה שמסופר על הגליל בתקופת כהונתו של יוסף שם). ובנוסף, סיפור זה כפי שהוא מסופר במלחמת, הוא דוגמא מרשימה ועדות לחוכמתו ולכישרונו הטקטי של יוסף, המודגשים שוב ושוב בחיי יוסף. יוסף מתרץ את סיום חיי יוסף ללא סיפור יודפת בכך שהדברים כתובים במלחמת, חיבורו המוקדם. אולם תירוץ זה דחוק, שהרי חלק נכבד מן הפרשיות שעליהן הוא מספר בחיי יוסף נזכרות גם במלחמת, ודווקא על סיפור מצור יודפת ועל גבורתו שלו בהגנה על המקום אינו חוזר. נראה שהטעם לכך הוא שאין שמץ של אמת בתיאור מצור יודפת, ובמיוחד בתיאור חלקו שלו שם ובתיאור הישרדותו מן המצור, ונראה כי הסיפור כולו איננו אלא פרי הדמיון. ייתכן ששונאיו של יוסף בן מתתיהו, שלא רק יוסטוס נמנה עליהם, תקפו אותו גם בנקודה זו והציגו אותו כשקרן. כיוון שלא יכול היה לדבוק בצורה משכנעת בגרסת מלחמת, שהופרכה בידי עדים אחרים והמופרכת אף מתוך עצמה, וכיוון שלא יכול היה להמציא גרסה חלופית סבירה, אמינה או מתקבלת על הדעת, העדיף יוסף להתעלם מן הפרשה כולה. אם ננתח את גרסת הפרשה במלחמת ניווכח שהיא מבחינת מסווה ליעדים האמיתיים שהיה עליו למלא בתפקידו כמושל הגליל. סיפור יודפת מתגלגל מתמיהה לתמיהה. יוסף בן מתתיהו נוטש את יודפת ומגיע לטבריה וחוזר מטבריה ליודפת. בהיותו ביודפת הוא מבקש לערוק ממנה, אך התושבים כופים אותו להישאר; הוא מנהל מלחמת מגן כנגד אספסיאנוס וצבאו ומפעיל טכסיסים מתוחכמים ומוצלחים, המסכלים שוב ושוב את הסתערויות הרומאים על יודפת. לבסוף, כאשר העיר נופלת בידי הרומאים, הוא מוצא מפלט עם עוד ארבעים איש במערה. הוא מבקש להיכנע ומסביר זאת בהוראת האל המורה לו לנהוג כך, אך שותפיו למסתור כופים אותו להישאר. כאן בא הסיפור על הפלת הגורלות שבעקבותיו מתאבדים כל הנמצאים במערה ונותרים רק שניים, הוא ואדם נוסף. הוא מסגיר עצמו לידי הרומאים רק משנשלח אליו קצין רומאי, ניקנור שמו, שאותו הכיר קודם לכן. פרשיות אלה- הביצור הבדוי של הגליל, החזרת השלל שנלקח מאשת תלמי, והבדיה בדבר הגנת יודפת בפיקודו כולל סיפור הישרדותו המופלאה- דיין ללמד שיוסף לא הגיע לגליל כדי להילחם ברומאים או, לפחות, לא כדי לעכב את התקדמותם לעבר ירושלים. יוסף בן מתתיהו, שביקר ברומא זמן קצר לפני פרוץ המרד[22], הבין כמו חברי ממשלת חנן בן חנן בירושלים, שאין תוחלת לעימות צבאי עם מכונת המלחמה הרומאית: אולם כמו יתר חברי ממשלת חנן בן חנן, ובשונה מחלק מהאצולה היהודית, בעיקר בשונה מבני המשפחה ההורדוסית, לא נטש את הספינה. חברי הממשלה הניחו שאם המורדים ינהיגו תטבע הספינה, ועם זאת סברו וקיוו שיוכלו להחזיק בהגה ולהצילה מטביעה, כלומר למנוע עימות צבאי עם רומא ובשלב ראשון אף הצליחו בכך. כדי לבצע את תוכניתם הם נאלצו להציג עצמם בפומבי כתומכים במרד, שכן התנגדות גלויה למרד, במיוחד לאחר הניצחון על גאלוס, הייתה מקוממת עליהם את "דעת הקהל" וגורמת לסילוקם מן ההנהגה. ההנחה שהם התחזו לתומכי המרד, וההערכה, שהתחברותם להלך הרוח הכללי ולאופוריה שפשטה בקרב הציבור אחרי מפלת גאלוס לא הייתה אלא למראית עין, מסייעות להבין כיצד הצליחו, ולו לזמן מה, להוסיף ולנהל את ענייני מדינת יהודה החופשית והעצמאית. הנהגה זאת קיוותה להשאיר את המורדים מחוץ למעגלי השלטון ולהגיע לידי הבנה כלשהיא עם הרומאים ללא עימות צבאי, או לחלופין להסגיר את יהודה וירושלים לידיהם ללא קרב. אולם יחסי הכוחות בירושלים השתנו בעקבות השתהות המערכה מן הצד הרומאי מכאן והתכנסות פליטים ומורדים בירושלים מכאן, ואחיזתה של ממשלת חנן בן חנן ברסן השלטון התערערה. כך הודחה ממשלה זו קודם שהיה סיפק בידה להוציא אל הפועל את תוכניתה ולמנוע את השתלשלות המאורעות, שהביאו לבסוף לחורבן ירושלים והמקדש. יוסף בן מתתיהו פעל בדיוק באותה דרך בגליל, ואכן הרומאים נתקלו בגליל בהתנגדות מועטה בלבד. רק שני יישובים יהודים גילו התנגדות של ממש, יודפת וגמלא (כפי שעולה גם מהעדות הארכיאולוגית). מורדים אחרים נסוגו מן הגליל כדי להשתתף במערכה על ירושלים, ומושל הגליל ערק למחנה הרומאי וסייע בידי הרומאים במלחמה, כפי שעשו אגריפאס השני (ומן הסתם אחדים מבני משפחתו, שנטשו את ירושלים בעוד מועד). בסיכומו של דבר ממשלת חנן בן חנן ועושי דברה (אם כי, מביניהם, רק על יוסף בן מתתיהו יש בידינו מידע מפורט יחסית) פעלו במודע ובמכוון למנוע עימות צבאי עם רומא[23]. סביר להניח כי דבר זה תרם לכישלון המרד, מכיוון שמי שהיה אמור להוביל את העם בעימות עם הרומאים, היה למעשה נגד עימות זה ופעל לטובת הרומאים, או לפחות לא עיכב בעדם להתקדם לעבר ירושלים. אם הייתה ממשלה זו אכן מעוניינת להוביל את האומה המורדת לניצחון על הרומאים, האם הייתה מרחיקה מעליה את מנהיגי הכוחות שלחמו לסילוק הרומאים ולסילוק חיילי אגריפאס מירושלים, כוחות שהשיגו את הניצחון על קסטיוס גאלוס? האם הייתה ממנה למושלי המחוזות השונים אנשים שלא פעלו כנגד הרומאים לא לפני מינוים ולא אחריו, שלא רכשו כול ניסיון צבאי ושלא השתתפו בשום פעילות אנטי רומאית? וכי ממשלת מרד הייתה מעדיפה אותם על פני לוחמים אנטי רומאיים שכבר הוכיחו את יכולתם ואת עמדתם, כגון אלעזר בן שמעון, אלעזר בן חנניה וניגר? כנראה שיש לפרש פעולה זו כהימנעות מצעדים למימוש המטרה הברורה, המוצהרת והמתבקשת של לחימה באויב הרומאי. לא יפלא אפוא שממשלה, אשר הרחיקה את שוחרי המרד מן השלטון, הפכה מטרה לביקורתם של המורדים ולהתקפותיהם ואף הואשמה בבגידה. לא ניכנס כאן למשמעות של המונח "בגידה", אולם ברור שכוונת המאשימים הייתה בגידה במטרת המרד, דהיינו- הסרת עול רומא[24]. כשמלהתחילה המטרה של ממשלת המרד זה הסדר עם הרומאים, קשה לצפות לניצחון צבאי על הרומאים, להצלחת המרד, כמו שראינו במקרה של יוסף בן מתתיהו בגליל. גם אם ממשלה זאת הייתה מצליחה להגיע להסכם כלשהוא עם הרומאים, עדיין המרד היה נכשל, מכיוון שמטרת המרד לא הושגה. בנוסף, זה גרם לחלוקי דעות בקרב היהודים ולהתפלגות: מתונים מול שוחרי המרד. ממשלת חנן בן חנן פעלה להרחיק את שוחרי המרד מהשלטון ולפרק אותם מנשקם. פיצול מנהיגות: אחת התופעות המזדקרות לעין בתולדות המרד הגדול ברומאים, בהשוואה למרידות יהודיות אחרות מימות בית שני, הוא העדרו של מנהיג כללי לאומה באותה שעה גורלית. במרד החשמונאי האפילה אישיותו של יהודה המקבי על כול בני דורו; במלחמה בימי אדריינוס נהנה בר כוכבא מסמכויות של נשיא ומצביא עליון; בשנת 63 לפנה"ס הגן אבשלום, דודו של אריסטובולוס, על הר הבית כמפקד יחיד ובמלחמה נגד הורדוס ותומכיו הרומיים התייצב כמנהיגו המוכר של העם הלוחם על חירותו אנטיגונוס החשמונאי. שני הראשונים הגיעו למה שהגיעו בזכות אישיותם הכבירה. שני האחרונים נסתייעו הרבה בכך שהיו הנציגים הראשיים של בית חשמונאי האהוד על רוב העם, שעליו שלט במשך דורות. הצד השווה שבכולם, שהם היו המנהיגים המוכרים של כלל הלוחמים באויב הנוכרי. לעומת זאת, לא היה פיקוד אחיד לירושלים שלחמה על נפשה נגד טיטוס, ואף אוות מנהיג שזכה למספר הגבוה ביותר של תומכים לא פיקד באופן ישיר על יותר מ-42 אחוזים מהסך הכולל של הלוחמים. מבחינה זו דמה המצב בימי מלחמת החורבן לזה ששרר בימי הפולמוס של ווארוס, לאחר מותו של הורדוס (שנת 4 לפנה"ס), כששורה של מנהיגים קמה בחלקי הארץ השונים בעבר הירדן, בגליל ובצפון יהודה, אלא שבפולמוס זה פעלו הקבוצות השונות בריחוק מקום אחת מרעותה, מבלי שראשיהן יתנגשו ביניהם במישרין. יכול להיות שמצב זה, של חוסר מנהיג כללי, תרם לכישלון המרד הגדול. פיצול מנהיגות זה, הופעתם של אישים מנהיגים רבים במרד הגדול, מבלי שאחד מהם יצליח להתעלות באופן מוחלט על האחרים, מתבאר במידה ניכרת על ידי השוני והרב גווניות של החוגים, האינטרסים והאידיאולוגיות שהשפיעו על המרד בשלביו השונים, אך לא יכלו לכוף את שיטותיהם ומבטאיהן על האחרים. קבוצות מוגדרות פחות או יותר, זו של הסיקאריים הגליליים, נאמני בית יהודה הגלילי, וזו של הקנאים הירושלמיים מחוגי הכהונה, הם שהיוו את הכוח המדרבן לפעולה בראשיתו של המרד. המהלומה שהונחתה על הראשונים בידי קנאי ירושלים מנעה את תפיסת השלטון בידי הסיקאריים. אך גם הקנאים הירושלמיים, למרות הישגיהם מבפנים ומבחוץ, נדחקו זמנית לקרן זווית בידי ראשי נציגיו של המשטר היהודי הישן, אנשים מסוגו של חנן בן חנן, גדול האישים הצדוקיים באותה תקופה, שאיתו שיתף פעולה גם רבן שמעון בן גמליאל. התבוסות הנוראות בגליל ובמערכת אשקלון הפחיתו את יוקרתם של המנהיגים הללו מבחינה מדינית וצבאית ובעזרת האדומים הצליחו ראשי הקנאים של ירושלים לתפוס את השלטון בירושלים. אולם יותר ממנהיגיהם המקובלים של הקנאים, שנימנו על מעמד הכהונה, עלתה קרנו של יוחנן מגוש חלב שנדמה היה והנה הוא עולה לדרגת שליט יחידי בירושלים. תוצאה זו נמנעה על ידי הופעתו של שמעון בר גיורא, שנקרא על ידי היסודות המנוגדים ליוחנן. מכאן ועד לכיבוש העיר התבלטו בעיקר שני אלה כמפקדים של ירושלים הנצורה, שמעון כשליטה של העיר העליונה ויוחנן כמצביא הר הבית והעיר התחתונה. קנאי ירושלים, אף ששמרו על ייחודם, נגררו בכול זאת אחרי מנהיגותו של יוחנן, ואילו גדודי האדומים קיבלו עליהם מבחינה צבאית את מרותו של שמעון. עד לרגע הופעת הרומאים ממש שרויים היו יוחנן ושמעון ביחסי איבה, וגם משנאותו להשלים ביניהם לשם התגוננות נגד הרומאים לא פגו חשדותיהם ההדדיים ואיש מהם לא ויתר על מעמדו לטובת האחר[25]. לכך יש להוסיף שלצבא הרומאי היה יתרון על היהודים המורדים: 1. משמעת קרבית מעולה וכושר ביצוע יעיל של תנועות , תמרונים ותרגולת קרב אשר הורגלו בהתמדה ומראש. 2. גמישות ויכולת פעולה רב גזרתית בשל ארגון הצבא בגופי משנה בעלי כושר לחימה עצמית ובשל קיום סגל פיקודי גדול ובעל מיומנות מקצועית טובה בכול הדרגים. 3. יכולת פעולה הנדסית משוכללת ורבת הקף. 4. גמישות מחשבתית ויכולת הפקדת לקחים ממשגים. 5. ניצול יעיל של העתודה. 6. כושר גופני ורמת צעידה טובה. 7. תחכום בהפעלת הגייסות השונים במשולב ותוך כדי ניצול יעיל של תכונותיהם בהתאם לנסיבות ושטח. 8. תרגולת יעילה וציוד יעיל ומספיק למלחמת מצור לרבות הפעלת ארטילריה (מכונות ירי) ואביזרי הבקעה. המגרעת היא באובדן העשתונות, כאשר טלטלת הקרב משבשת את חישוקי המגן של המשמעת ותרגולת הקרב, ובהיגררות לבהלה וייאוש המובילים לתבוסתנות, כתוצאה מהפתעות ושינויים פתאומיים בלתי צפויים. כדי לנטרל את נקודות התורפה שבהדגשת היתר של אימון ותרגול, חברו יחד כול סגולות הצבא הרומאי ורמת הפיקוד שלו. מחדלי היהודים מזה ועוצמתם המספרית של הרומאים מזה אף הם השפיעו על תוצאת המלחמה[26]. סיכום ומקנות: בהנהגת המרד בבית סלווקוס (167 לפנה"ס) עמד מתתיהו החשמונאי, שהניף את נס המרד במודיעין. בהתנגשות שהתחוללה נהרג שליח המלך. הריגת שליח המלך הייתה מעשה שאין ממנו חזרה. היה זה סמל לראשית המרד. מתתיהו החליט לעזוב את מודיעין ולברוח לאזור הררי מזרחה למודיעין ולנהל משם את המאבק. התחילה מלחמת גרילה טיפוסית. מתתיהו ניהל מלחמת חורמה נגד המתייוונים. הם איבדו כול אחיזה בכפרים ובערי השדה. מתתיהו ואנשיו השליטו את התורה, מלו את הילדים שלא נימולו קודם לכן וניתצו את הבמות. כמנהיג לאומי, שלהכרעתו יש תוקף כללי בעיני כול תומכיו מתתיהו החליט החלטה חשובה מעין כמוה: להתיר את ההתגוננות בשבת. מתתיהו בן יוחנן עמד בראש המרד כשנה אחת (166-167 לפנה"ס). לא זו בלבד שהניף את נס המרד, אלא הביא גם להתגבשות ראשונה של הכוחות הלוחמים בשלטון הסלווקי, להתערערותו של השלטון הזה בכפרים של יהודה ולעקירת כול אחיזה שהייתה למתייוונים באזורים שמחוץ לירושלים והמבצרים שבהם חנה צבא סלווקי. את מקומו כמנהיג המרד ירש בנו השלישי, יהודה המקבי. יהודה, היה למצביא היהודי המהולל ביותר של תקופת בית שני והאיש שהוביל את קבוצות המורדים לניצחון, לביטול גזרות הדת, לטיהור המקדש ולקידומה של יהודה לקראת העצמאות היהודית המחודשת. עצם העובדה שמכול חמשת אחיו הוא שירש את מקום אביו בתור מנהיג האומה, אף על פי שהיה רק השלישי שבהם, יש בה כדי להוכיח שהוא היה האישיות הבולטת בין כולם ובוודאי היה המפקד המוכשר. עם העברת ההנהגה לידי יהודה התחוללו גם תמורות באופי המלחמה. כבר במאורעות בימי מתתיהו, שערערו את האחיזה הסלווקית בחלק מן השטח ההררי והכפרי של יהודה, היה כדי להעמיד על כך שאין הכוחות הצבאיים שבפיקודו של פיליפוס הפריגי מפקדו של חיל המצב שבירושלים מספיקים כדי להתמודד עם הבעיה שעמדה לפניהם: לחסל את ההתנגדות היהודית. התערבותם של כוחות צבאיים סלווקיים שמחוץ ליהודה הייתה בלתי נמנעת. בזמנו של אנטיוכוס אפיפנס הייתה עדיין ממלכת בית סלווקוס המעצמה בעלת הפוטנציאל הצבאי הגדול ביותר במזרח ההלניסטי;רק במאמץ מיוחד יכלה המעצמה היריבה, התלמית, להעמיד כוח בשדות הקרב המכריעים שישתווה פחות או יותר לכוח הצבאי הסלווקי. במקורות באו מספרים גבוהים ביותר של אנשי הצבא הסלווקיים, שלקחו חלק במערכה נגד היהודים. רובם המכריע של מספרים אלה נראים מופרזים מאוד ביחס לפוטנציאל הצבאי של הממלכה הסלווקית, כפי שעולה ממקורות אחרים. מן המספרים שהובאו נשמע ריאלי רק המספר הקשור במלחמתו של בקכידס נגד יהודה המקבי. ביחס למספרי הצבא היהודי בשלבי המרד הראשונים: לרשותו של יהודה עמד תחילה רק חלק מן הפוטנציאל הצבאי של היישוב החקלאי של יהודה המצומצמת והפלכים המיושבים יהודים סמוך ליהודה. עם ההצלחות הראשונות הועמד פוטנציאל זה בצורה מעמיקה יותר לרשותו. הניצחון המזהיר ליד אמאוס הגביר את שליטתו של יהודה המקבי על חלקים גדולים של ארץ יהודה וגרם לגידול מקורות כוח האדם שעמדו לרשותו. צבאות גדולים מוכרים בימי יונתן ושמעון, וצבאות אלו היו ביטוי להתעצמותה של יהודה, כשהם יכלו כבר למצות את מלוא הפוטנציאל של ארץ ישראל היהודית וכשעמדו לרשותם דפוסי התארגנות שאפשרו להפעיל כוחות צבאיים ניכרים גם במרחק מן הבסיסים המקוריים של יהודה. גם התקדמותה של יהודה בציוד ובנשק הייתה ללא ספק רבה במשך השנים שחלפו והיא שינתה מן הקצה אל הקצה את המצב ששרר בימי הקרבות הראשונים של יהודה המקבי. בסיכומו של דבר, אין לקבל כלל את דברי המקורות על יחסי המספרים שבין הצבא הסלווקי והצבא היהודי במערכות המרד עד מותו של יהודה המקבי. כמובן שהפוטנציאל הצבאי הסלווקי היה גדול בהרבה גם מבחינת כוח האדם, גם מבחינת היתרון בכלי נשק, בציוד, בניסיון הקרבי ובתשתית מן הפוטנציאל הצבאי היהודי. אך מלוא הפוטנציאל הזה לא יכול היה להיות מנוצל בחזית היהודית, כיוון שמחציתו לפחות של כוח זה נמצאה בפיקודו האישי של אנטיוכוס אפיפנס שפעל במזרחה של הממלכה. גם לאחר מכן, עם עלייתו של המלך דמטריוס הראשון לכס המלוכה (שנת 162 לפנה"ס), היה חלק ניכר מכוחות הממלכה עסוק בדיכוי המרידה של טימרכוס, השליט בפחוות המזרחיות. עם זאת, ברור שגם בהטלתם של כוחות המחצית המערבית של צבא המלכות לחזית יהודה היה כדי להקנות עליונות צבאית לסלווקים; בריכוזם של עשרים אלף אנשי צבא סלווקים היה כדי להעניק יתרון מספרי וסיכוי ברור לניצחון בשדה הקרב עצמו בימי יהודה המקבי. פחות ברור הוא אם יתרון זה הספיק כדי לעקור כליל את ההתנגדות היהודית, כמו בימי הקיסרות הרומית. הסלווקים לא יכלו לשגר ליהודה גיסות כה מכריעים מבחינה מספרית שימגרו את המרד על ידי החנקה הדרגתית, כפי שעשו זאת לאחר מכן הרומאים במרד הגדול ובמרד בר כוכבא. דבר זה תרם להצלחת מרד המקבים. בנוסף, מה שתרם להצלחת המרד בסלווקים הוא שבית חשמונאי הציע למרד הנהגה אחידה שכיוונה בכישרון רב את מהלך המלחמה. לצידו התייצבה רוב האומה. כמו כן, ההתנגדות היהודית למלכות בית סלווקוס הסתייעה גם בגורמים חיצוניים, כמו הרפובליקה הרומית והנבטים. גם הלהט הדתי של הלוחמים היה גורם בחישול הכוח היהודי. אולי היה גם סיוע של יהודי התפוצות שהיה להם ניסיון צבאי. ההנהגה היהודית הירושלמית שהתקיימה בחציו הראשון של המרד הגדול (68-66 לספירה) הייתה מורכבת מהאצולה הירושלמית. האצולה הירושלמית רצתה לסיים את המרד וכדי לממש מטרה זו היא הייתה צריכה לקבל לידיה את השלטון. בשביל להיבחר לשלטון הם הסכימו למראית עין עם השאיפה למרד. כך נבחרה ממשלת חנן בן חנן. הממשלה הזאת הרחיקה מעליה את ראשי המורדים, שאפה להגיע להסדר עם הרומאים ולסיים את המרד. ממשלת חנן בן חנן ועושי דברה פעלו במודע ובמכוון למנוע עימות צבאי עם רומא. סביר להניח כי דבר זה תרם לכישלון המרד, מכיוון שמי שהיה אמור להוביל את העם בעימות עם הרומאים, היה למעשה נגד עימות זה ופעל לטובת הרומאים, או לפחות לא עיכב בעדם להתקדם לעבר ירושלים. אם הייתה ממשלה זו אכן מעוניינת להוביל את האומה המורדת לניצחון על הרומאים, האם הייתה מרחיקה מעליה את מנהיגי הכוחות שלחמו לסילוק הרומאים ולסילוק חיילי אגריפאס מירושלים, כוחות שהשיגו את הניצחון על קסטיוס גאלוס? האם הייתה ממנה למושלי המחוזות השונים אנשים שלא פעלו כנגד הרומאים לא לפני מינוים ולא אחריו, שלא רכשו כול ניסיון צבאי ושלא השתתפו בשום פעילות אנטי רומאית? וכי ממשלת מרד הייתה מעדיפה אותם על פני לוחמים אנטי רומאיים שכבר הוכיחו את יכולתם ואת עמדתם, כגון אלעזר בן שמעון, אלעזר בן חנניה וניגר? כנראה שיש לפרש פעולה זו כהימנעות מצעדים למימוש המטרה הברורה, המוצהרת והמתבקשת של לחימה באויב הרומאי. המדיניות שנקט יוסף בן מתתיהו בגליל מציגה דגם ממוזער של המדיניות הכללית של ממשלת חנן בן חנן. יוסף בן מתתיהו היה שליחה של ממשלה זו. הוא היה מודע לכך שאין סיכוי לפרוק את עולה של רומא ובמסגרת פעילותו בגליל היה טרוד בעיקר בריסון המורדים ובמריבות עם מנהיגים מקומיים. הפרשיות על הביצור הבדוי של הגליל, החזרת השלל שנלקח מאשת תלמי, והבדיה בדבר הגנת יודפת בפיקודו כולל סיפור הישרדותו המופלאה יכולות ללמד אותנו שיוסף לא הגיע לגליל כדי להילחם ברומאים או, לפחות, לא כדי לעכב את התקדמותם לעבר ירושלים. גם אחרי שממשלת חנן בן חנן הופלה על ידי הקנאים ויוחנן מגוש חלב לא קם מנהיג כללי למרד. העימות בין יוחנן מגוש חלב לשמעון בר גיורא נמשך עד לרגע הופעת הרומאים ממש, מה שתרם לכישלון המרד. לכך יש להוסיף את העליונות המספרית והצבאית של הרומאים. בס"ד ביבליוגרפיה: גיחון, מרדכי, "סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על פי מלחמת היהודים ליוסף בן מתתיהו", קתדרה כ"א, (תשמ"ב, 1981), עמודים 22-3 רפפורט, אוריאל, "ההנהגה היהודית הירושלמית בחציו הראשון של המרד הגדול (68-66 לספירה)", עורכים: עירד מלכין, זאב צחור, מנהיג והנהגה, (תשנ"ב), מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל, החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים, עמודים 142-133 רפפורט, אוריאל, "המרד הגדול- להבנתו לאור המקורות ההיסטוריים", עורך: יובל שחר בשיתוף עם אהרון אופנהיימר ורז מוסטיגמן, בארץ ובתפוצות בימי בית שני ובתקופת המשנה, ספר זיכרון לאריה כשר, (תשע"ב), אוניברסיטת תל אביב, עמודים 171-147 שטרן, מנחם, "מרד החשמונאים ומקומו בתולדות החברה והדת היהודית", עורכים: דוד עמית וחנן אשל, ימי בית חשמונאי, (תשנ"ו, 1995), יד יצחק בן צבי, ירושלים, עמודים 60-45 שטרן, מנחם (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 3, 1981, יד יצחק בן צבי, בית הוצאה כתר, ירושלים שטרן, מנחם, "המנהיגות בקבוצות לוחמי החרות בסוף ימי בית שני", ערך: אריה כשר, המרד הגדול, הסיבות והנסיבות לפריצתו, (תשמ"ג, 1983), מרכז זלמן שז"ר, החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים, עמודים 307-299 [1] מנחם, שטרן, "מרד החשמונאים ומקומו בתולדות החברה והדת היהודית", עורכים: דוד עמית וחנן אשל, ימי בית חשמונאי, (תשנ"ו, 1995), יד יצחק בן צבי, ירושלים, עמוד 60 [2] מנחם, שטרן (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 3, 1981, יד יצחק בן צבי, בית הוצאה כתר, ירושלים, עמודים 169-166, 175-171 [3] אוריאל, רפפורט, "ההנהגה היהודית הירושלמית בחציו הראשון של המרד הגדול (68-66 לספירה)", עורכים: עירד מלכין, זאב צחור, מנהיג והנהגה, (תשנ"ב), מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל, החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים, עמודים 134-133 [4] צבא אגריפאס: מלחמת ב', 437. הצבא הרומאי: שם, 454-450 [5] מלחמת ב', 515-499 [6] מלחמת ב', 555-540 [7] מלחמת ב', 564-562; מלחמת ד', 140 [8] מלחמת ב', 540 [9] מלחמת ב', 534-533, 539-538 [10] מלחמת ב', 502-500 [11] מלחמת ב', 556 [12] למשל, מלחמת ג', 136, וגם נאום אגריפאס (מלחמת ב', 404-345) משקף דעה כזאת. [13] מלחמת ו', 115 [14] מלחמת ב', 349-344 [15] מלחמת ד', 229-224; שם, 336 [16] יוסף אכן טוען שהמורדים בקשו להרוג אותו (מלחמת ו', 112) [17] מלחמת ד', 138-135 [18] מלחמת ב', 556 [19] מלחמת ב', 576-572; חיי יוסף, 188-187 [20] מלחמת ג', 144 [21] חיי יוסף, 131-126; מלחמת ב', 595 [22] חיי יוסף, 16-13 [23] אוריאל, רפפורט, "המרד הגדול- להבנתו לאור המקורות ההיסטוריים", עורך: יובל שחר בשיתוף עם אהרון אופנהיימר ורז מוסטיגמן, בארץ ובתפוצות בימי בית שני ובתקופת המשנה, ספר זיכרון לאריה כשר, (תשע"ב), אוניברסיטת תל אביב, עמודים 171-159 [24] אוריאל, רפפורט, "ההנהגה היהודית הירושלמית בחציו הראשון של המרד הגדול (68-66 לספירה)", עורכים: עירד מלכין, זאב צחור, מנהיג והנהגה, (תשנ"ב), מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל, החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים, עמוד 135 [25] מנחם, שטרן, "המנהיגות בקבוצות לוחמי החרות בסוף ימי בית שני", ערך: אריה כשר, המרד הגדול, הסיבות והנסיבות לפריצתו, (תשמ"ג, 1983), מרכז זלמן שז"ר, החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים, עמודים 300-299 [26] מרדכי, גיחון, "סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על פי מלחמת היהודים ליוסף בן מתתיהו", קתדרה כ"א, (תשמ"ב, 1981), עמודים 22-21