יום ב', טו’ בתשרי תשע”ט
    דף הבית  |  אודות  |  באמצע הדרך  |  מדפי המחקר  |  אתרים  |  גלריה  |  רשימת תפוצה  |  גליונות  |  פורום  |  יצירת קשר  
יום חמישי ג' בסיון (10.6.48) היה יום הקרב האחרון של המושבה משמר הירדן, שהגן עליה כוח קטן של 50 לוחמים חמושים בנשק קל בלבד.

יום חמישי ג' בסיון (10.6.48) היה יום הקרב האחרון של המושבה משמר הירדן, שהגן עליה כוח קטן של 50 לוחמים חמושים בנשק קל בלבד. בשעה 15:00, לאחר לחימה נואשת שנמשכה תשע שעות רצופות, הצליח הצבא הסורי שהסתייע בטנקים לכבוש את רוב שטחה של המושבה משמר הירדן. חלק מהמגנים נהרגו וחלקם נשבו. שתי עמדות בדרום המושבה נשארו בידי צה"ל ובהן תשעה לוחמים שהמשיכו להילחם. העמדה הדרום- מזרחית הותקפה בידי כוח גדול ואנשיה נכנעו. " בעמדה השנייה (הדרום מערבית) היו חמישה לוחמים מאנשי התגבורת בפיקודו של יהושע היימן מכפר גלעדי. סיפר רוני שסקין: "בינתיים יהושע נשאר בלי תחמושת ונתתי לו חצי מהכדורים שלי. לקראת הצהרים היה לנו כמעט ודאי שהקרב נגמר ונשארנו הלוחמים האחרונים במושבה. פתאום ראינו במרחק קצר מאתנו, כמאה מטר שני חיילים הולכים עם שקים או סדינים על הגב, עוסקים בביזה. בערך בשעה שלש התקדמה לכוון שלנו כיתה של חיילים סורים שעשו סריקה. אחד מהם הלך אחריהם עם מקל ודרבן אותם, כנראה קצין. כוונתי ויריתי, הוא לא נפל. בכדור השני כעבור כמה שניות הוא נפל. יריתי על דמות נוספת שהתקרבה לעמדתנו. נראה לי שכל חיילי הפטרול נפגעו או ברחו. נהיה שוב שקט, לאחר מכן ניסו מספר סורים לתקוף אותנו מתוך המושבה עם חיפוי מהחומה. גם אותם הברחנו במטח ירי קצר. כעבור זמן קצר התחילו להפגיז אותנו עם מרגמות, וכשני פגזים פגעו פגיעה ישירה בעמדה. כולנו נפצענו פחות או יותר קשה. חבשתי את הראש של החבר שלא חבש כובע פלדה, אחרי שראיתי דם מתפרץ מאחד מעורקיו. הוא נהרג. אני נפצעתי ביד מרסיסי הפגז. ראיתי שהמצב אבוד והצעתי ליהושע שנפתח רימונים. נשארנו כמעט בלי תחמושת, ולא היה לנו סיכוי לשרוד. אבל החברים שלי סברו אחרת. יהושע הסביר לי שיש לו אשה וילדים, בעוד שאני אין לי מה להפסיד". שני הפצועים קל עד בינוני ביקשו מהיימן אישור לצאת כדי לחפש עזרה רפואית בתעלות הקשר או בעמדות הסמוכות. הם קיבלו את האישור ויצאו. אחד מהם, דוב שפונגין נלכד בידי חיילים סורים. הם חבשו אותו עם תחבושת ענקית על הראש ואילצו אותו לקרוא להיימן לצאת מהעמדה כדי לסייע לו. היימן התפתה ויצא כשהוא חמוש בשני רימונים. הוא נתקל בחיילים סורים עם רובים מכודנים. ניסיונו להפעיל את הרימונים נכשל, הסורים ירו ברגלו ופרקו אותו מנשקו. הסורים צירפו אותם בהמשך לשאר השבויים. הלוחם האחרון, רוני שסקין נער בן 17 מכפר גלעדי המשיך בקרב. הוא צעק: "אני לא נכנע". השעה הייתה 16:30 לערך. רוני סיפר בעדותו: "החיילים הסורים שסברו שכולנו נכנעים התקדמו דרך תעלת הקשר לעמדה, וכאשר הם היו בטווח קצר יצאתי לקראתם זרקתי עליהם שני רימונים אשר כנראה לא התפוצצו. אחד לא התפוצץ באופן ודאי, אבל פגע בראשו של חייל סורי, השני אינני יודע, כי הם ירו בי ונאלצתי לחזור לעמדה. עשיתי שתי פעולות: שמתי כובעים ורובים סביב לעמדה והתיישבתי בפינה. ידעתי שאם ארים את הראש אני אבוד, כי הם צלפו ממש לתוך מרווח הירי. לא יריתי, רק שמרתי שלא יכנס מישהו לעמדה מבחוץ. מילאתי את הכיסים של האוברול שלבשתי בכדורים והתלבטתי לאיזה כוון להסתלק. היה לי ברור שאם אמשיך להיות מוקף סורים בעמדה אין לי כל סיכוי. פתאום נפסק הירי. היה לי ברור שעוד רגע מפגיזים אותי במרגמה. זאת הייתה החלטה של שנייה. התגלגלתי מחוץ לעמדה וזחלתי לכוון הגדר. למזלי היו קוצים גבוהים בכל מקום. עברתי את הגדר והתחלתי לרוץ, כפי שאימנו אותי: שלושה צעדים ריצה, פול, זחל, קפוץ שלושה צעדים, פול, זחל, קפוץ... וברגע שהייתי נופל מעלי היה עובר צרור של מקלע או מכונת יריה. ככה התקדמתי כמאה מטר והתחלתי לרוץ לכיוון החיילים הסורים שהקיפו את המושבה. למזלי הם כנראה לא הבינו שאני שייך לאויב והם עשו לי סימנים וקריאות. שיניתי כיוון ורק אחרי שרצתי לכיוון אחר הם כנראה קלטו מי אני והתחילו במרדף, מלווה בירי. כשאחדים מהם היו מטרים ספורים ממני, זרקתי עליהם שני רימונים. לצערי אחד מהם נדלק לי ביד, לכן הטלתי אותו קרוב יחד עם הרובה. ניסיתי למצוא את הרובה, אבל כל שנייה הייתה חשובה, ובסוף הסתלקתי ללא נשק, בריצה מטורפת, לכיוון הירדן מזרחה. עצרתי במדרון. ראיתי את הסורים מעלי, אבל התחילה השקיעה והם לא יכלו לראות אותי בגלל הצמחייה הסבוכה. עליתי חזרה במדרון באגוף גדול, וכעבור שלוש עד ארבע שעות הליכה, הגעתי לקווים שלנו. השעה הייתה בערך 23:00. במרפאה של ראש פינה רחצו אותי, כי הייתי מלא דם, פיח, קוצים ולמחרת פינו אותי לבית החולים הזמני שנבנה על יד כפר גלעדי. הרופאים הוציאו מספר רסיסים מהזרוע והגב, הייתי בהחלמה כשבועיים וחזרתי לגרעין". מכל אנשי המושבה נותרה במחבואה בתוך מזווה של תבואה אשת החיל המופלאה רבקה גרבובסקי. בלילה יצאה רבקה ממחבואה נעולה רק בנעל אחת והתקדמה מערבה. היא חצתה את שדות הקוצים ואת גדר הבטחון, אך לרוע מזלה נקלעה לחניון של הצבא הסורי ונלכדה. שוביה חפרו שוחה וציוו עליה להיכנס לתוכה עד שתיאסף בבוקר. עם שחר הסיעוה במשאית לקונייטרה שם הייתה כלואה שתי יממות ועברה חקירה אכזרית. בשל עוז רוחה ותשובותיה שהרגיזו אותם בעטו בה החוקרים והצליפו בה בשוט. לאחר מכן הועברה לבניין הבולשת בדמשק (הקישלה) וצורפה לשאר השבויים." אריה יצחקי הוא היסטוריון העוסק במלחמות ישראל בעת החדשה. מתוך: "גבורת משמר הירדן 1948" ספרו של אריה יצחקי שיצא לאור השנה בהוצאת ספרית דקל – המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. פרטים נוספים – WWW.AIB.CO.IL