יום ש', ט’ בכסלו תשע”ט
    דף הבית  |  אודות  |  באמצע הדרך  |  מדפי המחקר  |  אתרים  |  גלריה  |  רשימת תפוצה  |  גליונות  |  פורום  |  יצירת קשר  
שמות המקומות זורמים בארץ ישראל מדור לדור במשך אלפי שנים,ויש מהם שהם בני ארבעת אלפים שנה ויותר. שמות מקומות רבים הנזכרים במקרא ובמקורות קדומים אחרים נשמרו בין השמות החיים בא"י.

שמות המקומות זורמים בארץ ישראל מדור לדור במשך אלפי שנים. יש מהם שהם בני ארבעת אלפים שנה ויותר. שמות מקומות רבים הנזכרים במקרא ובמקורות קדומים אחרים נשמרו בין השמות החיים בארץ ישראל. לפני כ-690 שנה הבחין ר' אשתורי הפרחי בחשיבותם של השמות שבפי הערבים לידיעת הארץ ולאיתור המקומות הנזכרים בכתבי הקודש, [ר' אשתורי הפרחי [1280-1355] היה רופא במקצועו ונחשב לחלוץ החוקרים בטופוגרפיה של ארץ ישראל. לאחר שגורשו היהודים מצרפת ב-1306 נדד בכמה ארצות עד שהתיישב בארץ ישראל. ממקום מושבו בבית שאן סייר בארץ לאורכה ולרוחבה וזיהה את אתריה על פי השמות הערביים שניתנו להם]. בספרו "כפתור ופרח" הוא כותב: "כי הארץ לעולם עומדת ובשמותיה ברוב והשינוי בשמות מעט הוא" (עמ' תרלב), " ואודיעך כי שמות העיירות והנהרות הכתובים בכתבי הקודש שבכתב ושבעל פה שמעט הוא מה שנשתנה שמם בין הישמעאלים" (שם,עמ' רמה). ייחודו של אשתורי הפרחי בימי הביניים היה הפרחי יחיד בדורותיו. שאר הנוסעים והמחברים,יהודים כנוצרים, התעניינו יותר במסורות שהילכו בארץ על קברי הצדיקים ואתרי הסגולה ולא הקדישו תשומת לב מרובה לשמות המקומות שבפי הערבים. בעת החדשה,החל ממסעם של רובינסון וסמית בשנת 1838, שהניב את מחקרם היסודי Biblical Researches in Palestine , ועד היום, נקודת המוצא לכל מחקר גיאוגרפי היסטורי של ארץ ישראל היא מעקב שיטתי אחר השמות שנשתמרו בפי הערבים. על בסיס זה נבחנים המקורות ההיסטוריים השונים ונאסף הממצא הארכיאולוגי. נס תרבותי השיעור הגבוה של השמות שנשתמרו כצורתם שבמקרא או בדומה לה נתפס על ידי רבים כמעין "נס תרבותי", המאפשר לנו לשוב אחרי שנים רבות אל ארץ התנ"ך. אכן, אין ספק שלולא השתמרות זו היה חקר הגיאוגרפיה וההיסטוריה של ארץ ישראל מתקשה מאוד להגיע להישגים שהשיג. שמות המקומות זורמים בארץ ישראל מדור לדור במשך אלפי שנים, ויש מהם שהם בני ארבעת אלפים שנה ויותר. שמות מקומות רבים הנזכרים במקרא ובמקורות קדומים אחרים נשמרו בין השמות החיים בא"י. לעיתים נמצא אותם משמרים בדייקנות את השם כפי שהוא מתועד במקורות הקדומים ולעתים נראה שחלו בהם שינויים מסוימים. דוברי הארמית והערבית שהשתמשו בשמות שהורישו להם קודמיהם הבינו רק חלק מהשמות שבפיהם,ורק במקרים מעטים שינו את השמות במתכוון או עדכנו אותם בהתאם להתפתחויות הלשון. גם שמות שהיו יותר מובנים לדוברים מבחינת הרקע הלשוני שלהם, היו למעשה מהות קפואה הנשמרת כצורתה ואשר הבריות אינם מודעים למשמעותה המקורית. צילום מצב לשוני קדום אפשר לראות במערכת השמות של ארץ ישראל ושכנותיה מעין צילום של מצב לשוני קדום. שמות זרים שניתנו במכוון לערי ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית, בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית ושוב אחר כך בימי שלטון הצלבנים, השאירו את רישומם לדורות רק במקרים מעטים כגון באניאס, טבריה, ברדוויל, אקבאלא. ברובם המכריע של המקרים היו השמות הזרים משמשים רק במערכת המנהלית הזרה, ואילו עם הארץ המשיך להשתמש בשמות הקודמים ואותם העביר לדורות הבאים אחריו. לערבים יש בהקשר זה תפקיד מכריע. מצד אחד אין להם קשר למקרא ולעולמו ולפיכך עדותם היא בחזקת עדות אובייקטיבית של "נכרי מסיח לפי תומו". מצד אחר, בניגוד לכובשים אחרים של ארץ ישראל, לא הייתה לערבים שום נטייה לתת למקומות שמות חדשים, והשמות העתיקים נשמרו בפיהם באופן טבעי. נדמה שאפשר לראות במערכת השמות הערביים של ארץ ישראל עדות שטח המשקפת במידה רבה את מצב השמות לפני 1370 שנה [לפני הכיבוש הערבי]. הערבים קדמו לבעלי המסורה מן הבחינה הלשונית פרוש הדבר הוא שבידנו עדות חיה לאוסף לשוני מתקופות היסטוריות משמעותיות ביותר לחקר הלשון. מקור זה אינו תלוי בבעלי המסורה ובמסורת ההעברה של כתבי יד. הזמן שבו קיבלו הערבים את שמות המקומות הוא אמצע המאה השביעת לספירה. כלומר: כ-200-300 שנה לפני פעילותם של בעלי המסורה המוכרים. אולם האוצר הזה לא טופל תמיד בדרך הנכונה. בהעדר שיטת מחקר מסודרת בתחום זה מצליחים לעתים חוקרים למצוא צידוק בשמות המקומות כמעט לכל תיאוריה היסטורית. זיהויים סותרים לחוקרים שונים לעתים אנו נתקלים ברשימת שמות קדומה ששני חוקרים עוסקים בה זה לצד זה, וכל אחד מהם מוצא את המקומות הנזכרים בה באזור אחר, ומצליח להציע זיהויים משלו כמעט לכל השמות שבאותו מקור קדום. כדי להגיע לתוצאות אמיתיות לא די בשיתוף פעולה בין בלשנים לבין חוקרי הגיאוגרפיה ההיסטורית ותולדות ההתיישבות של א"י, כי החוקרים משתי הדיסציפלינות עלולים להטעות זה את זה. הכרח לבסס את העבודה על זיהויים בטוחים או כמעט בטוחים. בניית הקורפוס שישמש בסיס לעבודה צריכה לכלול דיון עומק גיאוגרפי היסטורי בכל שם. שיטת הזיהוי הנכונה הצעת זיהוי טובה כוללת שני מרכיבים: א. תיאורי שטח ומרחקי דרך במקורות ההיסטוריים מהם לומדים על ההקשר הגיאוגרפי ההיסטורי המדויק. ב. קיום שם ערבי המקביל לשם ההיסטורי בכל אותיותיו או כמעט בכולן, ונמצא באותו מקום שאליו מפנה המקור ההיסטורי או בקרבה סבירה אליו. דוגמה לזיהוי יכול לשמש האונומסטיקון [ספר גאוגרפיה המכיל ריכוז שמות יישובים ומקומות] של אוסביוס שנכתב בראשית המאה הרביעית לספירת הנוצרים. זהו חיבור שסקר לפי סדר אלפביתי 980 משמות המקומות המוזכרים במקרא ובאוונגליונים. הוא זיהה מאות מתוכם, תוך שימוש במפות דרכים רומיות. בסקירה שערכתי במקור זה מצאתי כי מתוך כל המקומות בני זמנו של אוסביוס בידנו להצביע במידה רבה של ודאות על קרוב למאתיים שמות שנשתמרו בפי הערבים. שמות אלו שימשו בסיס לספרי 'שמות מקומות קדומים בארץ ישראל, השתמרותם וגלגוליהם'. ספר זה, שראשיתו בעבודת דוקטור שהוגשה לאוניברסיטה העברית בירושלים, יצא במהדורה אנגלית ב-2004 ובמהדורה עברית מורחבת ב-2009. הספר אזל די מהר וכיום אני שוקד על הכנת מהדורה שנייה משוכללת יותר. "חוקי דקדוק" גיאוגרפיים בספר זה נידונו 60 שמות באופן פרטני תוך איסוף כל תיעודיהם, במידה שיכולתי לאתרם, בכל הזמנים ובכל הלשונות. מתוך דיון זה ניסיתי לבנות 'חוקי דקדוק' של השתמרות, דבר שיש בו כדי להועיל מצד אחד לחקר הגיאוגרפיה ההיסטורית של הארץ ומצד שני לחקר תולדות הלשון. הנה דוגמא: כידוע, הערבים אינם יודעים לבטא פּ דגושה (p) וכך קרה למשל שברמאללה היה במשך שנים שלט גדול באנגלית SUBERMARKET (כשהכוונה היא לסופרמרקט). והנה מצאתי במחקרי שבכל השמות העבריים המכילים את האות פ, בין אם לפי כללי הדקדוק היא רפויה (כגון 'יפו'), בין אם היא דגושה דגש קל (כגון פינון) ובין אם היא דגושה דגש חזק (כגון ציפורי), לעולם הפ"א נשמרת בפי הערבים בהיגוי חוכך f. כך למשל שלושת השמות דלעיל נשמרו בהיגוי: yāfa, fenān, ṣaffūrye . יש כמה שמות שבהם הפכה ה-p ל-b, כגון פאנייס –באניאס, ניאפוליס – נאבלס, פלטאנוס – בלאטה, אבל הצד השווה שבכולם הוא שהם שמות זרים ממקור יווני. לדבר זה יש השלכה קודם כל על חקר הלשון העברית והארמית; יש בו כדי ללמד שאבותינו ביטאו פ עברית באופן שונה מ-π (p) יוונית. לאותו ממצא יש גם השפעה גם על הגיאוגרפיה ההיסטורית. פקיעין של ימינו אינה פקיעין כולנו מכירים את פקיעין שבגליל העליון, הכפר שישובו היהודי לא פסק מאז חורבן בית שני. שבמערה שבו התחבאו ר' שמעון בן יוחי ובנו מפני הרומאים. שבו פרעו הדרוזים ביהודים וגירשו אותם מבתיהם בתימרות עשן בנובמבר 2007. עכשיו נעזוב את המאורעות המסעירים ונדבר על לשון וגיאוגרפיה היסטורית. מה שמו הערבי של הכפר? בְּקֵיעַה. אופס, הרי השם שם עברי, איך נשתמרה הפ"א בצורת בי"ת? בדיקה דקדקנית של המקורות מלמדת שזיהוי הכפר כ'פקיעין' מקורו במאה ה-17 ואף על פי שכמה וכמה חוקרים דגולים משתמשים בו כדבר מוסכם ומקובל, הוא פשוט לא נכון. יוסף בן מתתיהו וכתובת מבית שערים הכירו את הכפר בשם Baka או Beka ולפי מדרש פסיקתא דרב כהנא גם ר' שמעון התחבא ב"מערתא דבקע". פקיעין היא מקום אחר שהיה כנראה בקרבת לוד ושמו לא נשמר! תופעה ייחודית לארץ ישראל השתמרות השמות הקדומים בארץ ישראל היא תופעה שאין דומה לה בארצות עתיקות אחרות. במצרים, עיראק או טורקיה השתנו רוב השמות לפחות פעמיים במהלך ההיסטוריה. כך למשל, שמות המקומות בתעודות האשוריות והבבליות העתיקות שונות כמעט לגמרי ממערכת שמות המקומות שבתלמוד הבבלי (שבהם היסוד הפרסי הוא החזק ביותר), ואלה שונים בהחלט מן השמות של היום (שרובם ערביים). בארץ ישראל זה לא קרה. מדוע? בהסתכלות היסטורית אפשר לחשוב שהסיבה היא ריחוקה של הארץ ממרכזי השלטון בתקופות הערביות והעות'מניות, שבגללו הניחו השליטים לשמות לזרום זרימה טבעית. בהיבט שמעל ההיסטוריה נדמה לי שמותר לנו לחשוב כאן על חזון תנ"כי עתיק שהתגשם, על דברי הנביא ירמיהו, בנבואת הנחמה הגדולה שנשא בפני הגולים לבבל: "הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים, שיתי לבך למסילה דרך הלכת, שובי בתולת ישראל, שובי אל עריך אלה" (ירמיהו לא). ד"ר יואל אליצור הוא חוקר ומרצה בתחומי הגיאוגרפיה המקראית, הלשון העברית והלשונות השמיות. במכללת הרצוג שבאלון שבות הוא משמש כראש החוג ללימודי ארץ ישראל. מרצה בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית ומשמש כראש אשכול לימודי ארץ ישראל במכללת ירושלים.

 
....
....