יום ש', ט’ בכסלו תשע”ט
    דף הבית  |  אודות  |  באמצע הדרך  |  מדפי המחקר  |  אתרים  |  גלריה  |  רשימת תפוצה  |  גליונות  |  פורום  |  יצירת קשר  
אנחנו אנשי המילואים ששרתנו בהר לא ידענו כיצד הגיע הנשק. היחידים שידעו היו מפקד ההר שכונה בשם "מלך ההר" ואנשי המודיעין הצעירים, עשרים במספר, שכונו "נערי המלך".

את אורי נוה אוהב ארץ ישראל מורשתה ועברה אני מכיר זה שנים כידיד לסיורים ולימודים. בשלב מסוים הסתבר לי שהיה קצין בהר הצופים בתקופת מלחמת ששת הימים וגם הכין מצגת על כך. כיוון שהר הצופים קרובה לשכונתנו ומוכרת לכולם ראיתי לנכון להביא את סיפורו של אורי שיאיר את עברו של ההר מנוקדת ראות אישית מעניינת של קצין במקום. סיפורו של אורי נוה בתום מלחמת ששת הימים כתב מרדכי גילת את סיפורו של הר הצופים מיום הקמת האוניברסיטה, ספור הטבח בשיירת הדסה ב- 1948. סיפורה של "המובלעת" המנותקת ממדינת ישראל ומוחזקת על ידי 120 "שוטרים" במשך 19 שנים ועד סיפורו האחרון של ההר במלחמת ששת הימים, סיפור לו הייתי שותף כקצין צה"ל מחופש לקצין משטרה. אז הייתי בן 23 והיום מלאו קרוב לשבעים שנה. כמעט כל שנה ביום ירושלים אני עולה להר עם בני משפחה או חברים ומספר את הסיפור שלא יגמר לעולם. בשורות הבאות נסקור את תולדות המקום בקצרה ואשלב בו את חוויותיי בהר הצופים, עד פרוץ מלחמת ששת הימים. ראשיתה של האוניברסיטה העברית וראשית סיפורו של הר הצופים במאה ה20 ב- 1914 רכש ד"ר רופין, מנהל המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית מעורך דין אנגלי, סר ג'ון היל, את אחוזתו שעל פסגת הר הצופים (הרכישה נעשתה על ידי י.ל. גולדברג הנדיב הבלתי ידוע מרוסיה, שתרם את השטח להסתדרות הציונית) כדי להגשים את חזון הקמת "בית מדרש התורה, החכמה והעבודה בארץ-ישראל", חזון שהועלה על ידי פרופ' שפירא בקונגרס הציוני הראשון בבזל -1897. ב- 1918 הונחו שלוש עשרה אבני היסוד לבניין האוניברסיטה בנוכחות הגנרל אלנבי. ב- 1918 מונחות 13 אבני היסוד לבניין האוניברסיטה בנוכחות הגנרל אלנבי. הנחת אבן הפינה ב ז' בניסן תרפ"ה (הראשון אפריל 1925), התקיים על ההר טכס הפתיחה של האוניברסיטה, בהשתתפות 5000 חוגגים: קשישים, צעירים, ילדים ונשים, ה"מעפילים" להר "עוד בטרם יעלה השחר". כשעלה לבמה הלורד בלפור הישיש "פורץ גל תשואות ממושך". אל הבמה עלו הנציב העליון סר הרברט סמואל, ד"ר חיים ויצמן, נחום סוקולוב ועמם גם הסופרים ביאליק ואחד העם. הרב הראשי לישראל הרב קוק נשא את "נאום הר הצופים". טקס פתיחת האוניברסיטה שני האתרים היחודיים של האוניברסיטה היו האמפיתאטרון הצופה למדבר יהודה וים המלח ובניין הסיפריה הלאומית,בניין מגנס הפונה אל הר הבית הקשר בין ירושלים המערבית לאוניברסיטה ולהדסה התקיים באמצעות אוטובוס קו 9 של חברת "המקשר". באותה תקופה, מאז המרד הערבי (1936-39), הפך הר הצופים למחוז עצמאי (מס' 11) של ההגנה, ומתחם הבניין לפיסיקה הפך לבסיס אימונים ומטווח תת קרקעי בשימוש יחידות ההגנה של ירושלים. מאז הכרזת האו"ם על הקמת המדינה ההר היה במצור. אנשי סגל האוניברסיטה ובית החולים, בסיוע כוח של ההגנה, ביצרו את ההר, גידרו אותו, וזרעו סביבו מוקשים תוך קיום שיגרת שמירה על ההר ומתקניו. רוב ציוד בית החולים והאוניברסיטה על מעבדותיה וספריותיה הועברו למערב ירושלים בשיירות של משאיות שלוו במשוריינים. בשיירות אלה ביצעו גם סבב של החלפת לוחמים ואנשי צוות האוניברסיטה ובית החולים הדסה. שיירה אחת- שיירת הדסה - שהעלתה להר רופאים ואחיות, הותקפה על ידי פורעים ערביים ושבעים ושמונה מנוסעיה נהרגו. טבח שיירת הדסה מתחילת 1948 מצב הביטחון בהר הלך והתערער. אוטובוס שעשה את דרכו להר הותקף מהמארב ועשרה נוסעים נפצעו. בעקבות אירועים אלו הואץ פינוי האוניברסיטה והדסה לירושלים המערבית. אירועים נוספים שהשפיעו על האוירה המתוחה היה חיסולו של עבד אל קדר אל חוסייני ב- 8 לאפריל בקרב הקסטל ופעולת האצ"'ל בדיר יאסין ב- 9 לאפריל .כתגובה התארגנה פעולת נקם ערבית המכוונת אל שיירת הרופאים והאחיות העולה להר הצופים. ב- 13 לאפריל -כחודש לפני הכרזת המדינה, הותקפה השיירה הקבועה שעלתה להדסה. 78 רופאים, אחיות ואנשי סגל נשרפו בתוך האוטובוסים. הכוחות הבריטיים שפטרלו במשוריינים בכביש המקביל וחיילים בריטיים רבים חזו ב"הצגה" מקרוב, ולמרות בקשות ההגנה וזעקות הנשרפים סרבו להתערב. ההתקפה נמשכה כשבע שעות ולפנות ערב נותרו רק שרידים חרוכים של האוטובוסים, המשוריין והאמבולנס. אחד הניצולים ד"ר מטות, הצליח להיחלץ פצוע מהטבח בנוסעי האמבולנס, והגיע בזחילה על פני עשרות מטרים לבית אנטוניוס, מקום בו ישבה הפלוגה הבריטית. את הסיפור המפורט אותו סיפר ד"ר מטות אפשר לקרוא בספר "הר הצופים". בית החולים הדסה ניסיון כבוש ההר במלחמת השחרור עם פרוץ מלחמת השחרור ניסו הירדנים לכבוש את ההר. כוח ירדני משוריין הגיע לשער ההר ליד בית הקברות הבריטי וניסה לפרוץ ממנו למתחם שלנו. אחד המגנים, ירה שני פגזי ררנ"ט (מעין רימונים הנורים מרובה) אל המשוריין הראשון והעלה אותו באש. שאר המשוריינים סבבו לאחור ונסוגו. בעקבות אירוע זה הרדיו הירדני דווח כי הר הצופים נכבש ובירושלים היתה חרדה ודאגה רבה לגורל הלוחמים בהר. דיווח דומה של הרדיו הירדני קרה גם במלחמת ששת הימים. במשך השנים היו עוד תקריות אש בהם הותקפו "סיורי הפגנת הנוכחות" שנעו סביב גבולות ההר ומספר לוחמים נהרגו או נפגעו. מחסן הנשק בהר והחלפת משמרות מחסן הנשק בבנין הפיסיקה בו אופסן הנשק התקני כלל רובים אנגליים ומקלעי ברן מיושנים מימי מלחמת השחרור . כל אימת שהגיעה ביקורת של האו"ם הסתרנו את הנשק הצה"לי שהוגנב להר והתייצבנו עם הנשק הבריטי. על פי הסכם שביתת הנשק עם הירדנים היו עולות להר כל שבועיים שיירות משוריינות עם שוטרים ומזון. בכל שיירה 60 שוטרים שעלו למשך חודש ימים. בדרך זו הוחלף מחצית הכוח הוותיק ומחציתו נשאר לחפיפה של שבועיים עם החדשים. האוטובוסים המשוריינים ממלחמת השחרור המשיכו להעלות שוטרים במשך 19 שנה עד מלחמת ששת הימים. השוטרים היו עולים במעבר מנדלבאום (על כביש מספר אחד כיום בסמיכות למלון עץ הזית), לאחר בדיקה מדוקדקת ומשפילה של חפצים אישיים שנערכו על ידי הירדנים, שכלל גם בדיקות גופניות, על מנת שלא יוברח נשק חדיש להר. הם נהגו לפתוח גם את שקי המזון והארגזים שבמשאית הנלווית לשיירה ולנעוץ בהם כידונים. האוטובוסים לוו על ידי שני ג'יפים ירדניים ושני ג'יפים של האו"ם. בתוך כל אוטובוס עמד לגיונר נושא נשק. לשוטרים לא היה נשק והם תודרכו לחטוף את נשקו של הלגיונר במקרה שהשיירה תותקף. פתרון שהיה כמובן מגוחך. כפי שהנשק לא היה אמיתי כך גם השוטרים לא היו אמיתיים, אלא היו חיילי צה"ל מחופשים. כובע הקצינים הוחלף בכובע משטרתי. כך עליתי גם אני להר ובשל היותי על ההר במלחמת ששת הימים- כמחזור אחרון -זכיתי בכובע שוטרים למזכרת. כיצד הוברח הנשק הצהלי התקני להר הנצור ? בפועל בהר הצופים היתה תחמושת מגוונת שכללה אמצעי לחימה רבים : מרגמות, פגזים, מוקשים נגד טנקים ואפילו ג'יפים עם תול"רים (תותח ללא רתע). כיצד הם הגיעו להר? אנחנו אנשי המילואים ששרתנו בהר לא ידענו כיצד הגיע הנשק. היחידים שידעו היו מפקד ההר שכונה בשם "מלך ההר" ואנשי המודיעין הצעירים, עשרים במספר, שכונו "נערי המלך". הם דאגו ליצור ערפל ולשמור על הסוד מכל משמר. נדמה לי שזה היה הסוד הכמוס ביותר במדינת ישראל של אז, סודי אפילו יותר מהכור האטומי בדימונה. בלילות היו נערי המלך מעירים אותנו הקצינים ומוליכים אותנו לשטח המפורז סביב ההר. נשלחנו להביא מטענים כבדים שהכילו נשק ותחמושת,שהוברחו להר על ידי משת"פים ערבים ובאמצעות "שיירות הקמח" של סיירת מטכ"ל -כך אמרו לנו- ממערב ירושלים היהודית דרך מזרח העיר הירדני. לילה אחד שלחו אותי עם קצין נוסף למורד המזרחי של ההר ומשם הבאנו כד חלב חתום וכבד מאד. החיילים ששמרו באותה גזרה הורחקו מהמקום כדי שלא יחשפו ל"סוד הגדול". בלילה שאחריו לקחו אותי לצד הצפוני של ההר אל הגדר המפרידה בין ביה"ח הדסה לבין בית הקברות האנגלי. משם נשלחתי אל תוך בית הקברות לחפש שק גדול ליד מצבה מספר שלושים ושתיים בשורה שבע. חזרתי רטוב מזיעה בגלל המשקל ובעיקר בגלל הפחד. המטענים הועמסו על עגלה אותה דחפו "נערי המלך" אל מקומות המסתור שבהר. החיילים ראו את העגלה הטעונה והאמינו לספור שהופץ על ידי "נערי המלך" כי המטען הגיע בשירות של חמורים נהוגים בידי משתפי"ם ערבים או אנשי סיירת מטכ"ל. כעבור שבועיים העירו אותנו באמצע הלילה, קשרו את עינינו והוליכו אותנו במנהרות, כשברקע נשמעת מוסיקה ערבית. אמרו לנו שאנו עוברים במנהרה שמתחת לואדי ג'וז לעיר המערבית. לבסוף הוכנסנו לחדר אטום והסירו את המטפחות מעינינו. לפנינו התגלה שולחן ערוך לסעודת מלכים ומאחריו ערמה גדולה של כדי חלב, שקים וארגזי תחמושת פתוחים ובתוכם אבנים וחלקי מתכת, כשמעליהם גולגולת. אלו היו המטענים אותם סחבנו בלילות. "נערי המלך" ניצבו בצד מצחקקים למפלתנו. באותו מעמד הוחתמנו על התחייבות בלתי חוזרת שלא לגלות שום סוד מסודות ההר, לא לחיילים ולא לחברים ובני משפחתנו. צרפנו חתימתנו ל"מגילת ואדי ג'וז" עליה חתמו כל הקצינים ששרתו על ההר לפנינו. ובכן איך באמת הוברח הנשק? את התשובה קבלתי רק שנים רבות לאחר המלחמה. על כך בהמשך. יחידת מצוף 247 "נערי המלך" והמלך בראשם השתייכו ליחידת מודיעין שהוקמה בשנת 1956 לצורך הפעלת הכוח "המשטרתי" של הר הצופים. שם היחידה היה "מצוף" 247. היחידה הוקמה למעשה בשנת 1956-57. בין השנים 1956-1948, עד להקמת היחידה, הייתה ההגנה על הר-הצופים נתונה בידי כוח פלוגתי, אשר עלה להר במסגרת הסכמי שביתת הנשק לתקופות לא קבועות, לעיתים אפילו עד שלושה חודשים. מפקד הפלוגה היה אחראי הביטחון בהר שהיה קבוע, והחיילים היו מתחלפים אחת לחודש כשמכמעט ללא היתה חפיפה בין הפלוגות. האוטובוסים שהביאו את הפלוגה החדשה ירדו כעבור שעתיים עם הפלוגה המסיימת. לא היה גורם קבוע האחראי על הפעילות השוטפת של כל מערכות הלוגיסטיקה והמנהלה. לא היו נהלים של פעילות מבצעית ומודיעינית קבועה ולא הייתה המשכיות. התנאים היו קשים מאוד. משום כך הוחלט להקים את יחידת "מצוף" בראשה עמד "המלך" ועמו עשרים חיילים סדירים שניהלו את ההר, דאגו להעברת הנשק ה"בלתי לגאלי" והכינו את ההר למלחמה, אם וכאשר תבוא. פענוח סוד הבאת החימוש להר הצופים לפני כעשר שנים בקרתי במוסיאון הנשק של צה"ל ברח' אילת 5 ביפו. ושם בין כל סוגי המשוריינים מצאתי להפתעתי את שני האוטובוסים שהעלו להר הצופים את ה"שוטרים". האוטובוסים גילו את הסוד. הגג והקירות הכפולים, שמשו כמקומות אכסון למוקשים, מרגמות, פגזים,חלקי ג'יפים,תול"רים, רובים ותחמושת. כך פעלה השיטה: האוטובוסים המתינו במשך שבועיים במחנה שנלר ובאותה תקופה פורקו הדפנות הפנימיים של האוטובוסים והוסר הכיסוי העליון של הגג. לתוך החללים שהתגלו הוכנסו פריטי הנשק האסורים והדפנות נסגרו חזרה בברגים שנצבעו במומחיות. כשהגיעו להר פתחו "נערי המלך" את הדפנות ופרקו את הנשק והמוקשים למסתור במערת ניקנור, מערה טבעית בגן הבוטני ומקומות מסתור נוספים בהדסה ובבניין הכימיה בו הוסתרו הג'יפים. הדפנות נסגרו הברגים נצבעו והאוטובוסים שבו על עקבותיהם עם השוטרים המשתחררים שלא ידעו דבר וחצי דבר על השיטה. כנראה שבאותה שיטה הוסתר נשק גם בעוקב המים, אותו היו אנשי האו"ם מורידים ומעלים מדי פעם להר.אל ההר הועלו מספר ג'יפי תול"ר מפורקים לחלוטין וחלקיהם הוצפנו בדפנות ובגג האוטובוסים המשוריינים שעלו להר. על ההר הורכבו מחדש.היו אולי דרכים נוספות להעברת נשק, אך אותן לא גיליתי עד היום. הר הצופים במלחמת ששת הימים שלושים וחמישה יום לפני המלחמה נקראתי למילואים לחודש וחמשה ימים. לאחר 5 ימי הכנה במחנה שנלר בירושלים עלינו על האוטובוסים המשוריינים לבושים במדי שוטרים. השיירה עלתה להר בליווי ג'יפים של האו"ם. ושל הלגיון הירדני. עלינו להר שבועיים לפני יום העצמאות ולאחר חפיפה עם הכוח היורד קבלנו אחריות על מחצית ממוצבי ההר. בשבועיים הראשונים פקדתי על "מוצב הכביש" שכלל את "בנין מגנס", "רוזנבלום" והמחסום על הכביש המוליך לאוגוסטה ויקטוריה. ממוצב זה ניתן היה לראות את כל ירושלים המזרחית כמונחת על כף היד. טכס יום העצמאות ה' באייר תשכ'ז 1967 והמצעד הצבאי בירושלים לכבוד יום העצמאות ה 19 למדינת ישראל תכננה מדינת ישראל לקיים טכס רב משתתפים באיצטדיון של האוניברסיטה בגבעת רם ולמחרת מצעד צבאי מרשים, שיכלול רכב משוריין. נשיא מצריים באותם הימים ג'מאל עבדול נאצר הוטעה על ידי הסובייטים לחשוב שישראל מרכזת כוחות בגבול סוריה שעימה היה בברית הגנה הדדית. הוא השתמש במצעד כעילה להכרזת מלחמה על ישראל. לדבריו ישראל הפרה את הסכם שביתת הנשק עם ירדן, בהעלותה משורינים לירושלים.ישראל החליטה לקיים את הטכס והמצעד כמתוכנן. במהלך המצעד קבל הרמטכ"ל רבין פתק בו נאמר כי נאצר מניע את צבאו במצעד צבאי דרך קהיר לכיוון תעלת סואץ. למחרת החל צבא מצריים לחצות את התעלה ולהתפרס בסיני. כל זה מתרחש שבועיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. בערב הטכס הייתי על הר הצופים וקיימתי עם מחלקתי טכס אש מול הר הבית. על כתובת האש הענקית כתבנו "שלום ירושלים". הוזהרתי על ידי "המלך" (מפקד ההר) להימנע מפרובוקציה אך לא שעיתי לאזהרתו. את הטכס קיימתי בחזית הספרייה הלאומית. עמדנו שם ושמענו את ציבור האלפים בגבעת רם שר את "מעל פסגת הר הצופים שלום לך ירושלים". הצטרפנו לשירה כשדמעות בעינינו והדלקנו את כתובת האש "שלום ירושלים". הצטרפות חוסיין לציר המצרי-סורי כנגד ישראל וההתבצרות בהר הצופים הצבא המצרי תפס עמדות על גבול ישראל וכל עם ישראל גויס לצבא ולהתחפרות בערים שבעורף. כעבור שבוע הגיע חוסיין למצריים ושוכנע על ידי נאצר להצטרף למהלך הצבאי כנגד ישראל. למחרת כששב לארצו הניע את צבאו ממזרח לירדן דרך רכס מעלה אדומים לירושלים. סביב ההר והעיר התמקמו כוחות חיל רגלים ושריון ותותחנים ירדניים. מרגמות ותותחים ללא רתע נגד טנקים הוצבו על רחבת הר הבית, ומשאיות עמוסות חיילים משולהבים סבבו בעיר המזרחית בשאגות "אללה הוא אכבר". אנחנו הצטנפנו בחפירות בחרדה ובלילות הנחנו שדות מוקשים, פרשנו גדרות תיל סביב ההר, חיזקנו את הביצורים וחפרנו תעלות קשר בין העמדות והמוצבים, כשאנו מתארגנים להגנה היקפית על ההר. המשימה שהוטלה עלינו הייתה להחזיק מעמד 24 שעות עד שצה"ל יגיע ויתגבר את הכוחות הלוחמים בהר. חילופי מוצבים וגזרות בהר לקראת המלחמה שבוע לפני המלחמה התבצעה החלפת כוחות ועמדות על ההר. עברתי עם המחלקה שלי למוצב "פיסיקה", (מזרחית למוצב "כביש") אשר חלש על אוגוסטה ויקטוריה, מעלה האדומים וגזרת בית המטבחיים של עיסאוויה. הגזרה כללה את בניין הפיסיקה והאמפיתיאטרון. את מקומי במוצב "כביש" תפס מאיר סיני. על מוצב ספורט פיקד אבי לוי. מפקד הפלוגה שאקי שימש כסגנו של 'מלך ההר' וקבל תואר "נשיא". העמדות הרשמיות הוצבו על הבניינים. מקומות ששמשו בעצם רק כתצפיות ונראו היטב מהצד הירדני. את עמדות הקרב בנינו בין האורנים במורד ההר כשהן מוסתרות בצמחיה ורשתות הסוואה. מעל החפירות הנחנו בולי עץ ועליהם שקי חול. המלחמה על ההר ב"ששת הימים" ב-5 ליוני ב 08.00 בבוקר פרצה המלחמה בחזית המצרית. הירדנים התמהמהו עד אשר דברי הרהב השקריים מקהיר שכנעו אותם להצטרף ללחימה. בשעה 10.00 נשמעות צפירות מכיוון ירושלים ובו זמנית ניתכה אש שטוחת מסלול מאוגוסטה ויקטוריה אל מוצבי ה"כביש" וה"פיסיקה". האש התחזקה ולוותה בהפגזת מרגמות כבדה על ההר, המרגמות שלנו השיבו אש. מנקודת התצפית שלי הצלחתי לאתר ולאכן שתי סוללות מרגמה 120 מ"מ שיירו עלינו ועל ירושלים מאזור בית המטבחיים. על-פי ההנחיות שמסרתי לישראל צינדורף, קצין התותחנים. ירי של מרגמות כבדות שלנו שנורתה מירושלים שיתקה הסוללות הירדניות. גם גזרת הדסה ספגה אש מכיוון הגבעה הצרפתית במלוא העוצמה. הירדנים ריסקו את עמדות התצפית, במיוחד את תצפית הפיסיקה, שם הוצב צינור שנראה מרחוק כמו קנה מרגמה. עמדות הקרב מהן ירינו ללא הפוגה, כמעט לא נפגעו. המקלען שלי משה גרינשטיין, לוחם ללא חת, ירה 13 אלף כדור עד שקנה המקלע הרותח שלו התפרק. עם רדת הלילה זיהינו תנועות שריון מכיוון מעלה האדומים לירושלים. מטוסי פוגה מגיסטר, מטוסי אימונים שהוסבו למטוסי תקיפה לצורך המלחמה-הוזנקו ובסיוע נורים זוהרים זיהו וחיסלו את חטיבת השריון מס' 60 של הירדנים. באותו יום הודיע הרדיו הירדני כי הר הצופים נפל ורוב אנשיו הובלו לשבי. אשתי הרגיעה את בני משפחתה באמרה. "זה לא יכול להיות כי הרי אורי נמצא שם". כך גילתה למשפחה את הסוד (רק היא ידעה שאני בהר). פעילות הצנחנים והחבירה למובלעת הר הצופים בבוקר ה 6 יוני –היום השני למלחמה- חטיבת הצנחנים תקפה את ירושלים המזרחית. הכוח נבלם באזור הפריצה בגבעת התחמושת וספג אבידות רבות. הלוחמים דבקו במשימה שהגדירו להם מפקדיהם: "שחרור הר הצופים". לאחר קרב גבורה עקוב מדם בגבעת התחמושת ולאחר שגדוד נוסף כבש את הציר עד מוזיאון רוקפלר, נערכו הצנחנים לעליה להר הצופים. הדרך אל ההר כבר הייתה פתוחה אך מסביב המשיכה האש. בשעות הצהריים הגיע להר ג'יפ מלווה בזחל"ם. למרבה התדהמה התברר לנו כי יושבי הג'יפ הם: משה דיין (שר הביטחון באותם הימים), עוזי נרקיס (אלוף פיקוד המרכז) והאלוף זאב גנדי, שבאו לפקד על הקרב באזור מקרוב. עליית הצנחנים להר נדחתה עקב זיהויו של כוח ירדני נוסף שהגיע ממזרח ובשל טעות ניווט קריטית של כוח השריון של הצנחנים אשר נועד לחבור אל ההר בציר העולה מ "רוקפלר" ל"א-טור". בשל החשכה סטה הכוח בטעות לכיוון שער האריות והותקף מחומות הר הבית בירי תול"רים שבלמו את תנועתם וגרמו לפגיעה קשה בשריון ובאנשים... לכן עבר לילה שלם עד אשר הגיעו הצנחנים ב-7 ליוני בבוקר אל ההר בדרכם לכיבוש אוגוסטה ויקטוריה והפעם מצפון, דרך הר הצופים. כיבוש אוגוסטה ויקטוריה והנפת הדגל עליו בבוקר ה-7 ביוני, יומה השלישי של המלחמה, הגיעו הצנחנים להר ומייד אחריהם כוח שריון של חטיבה 10. השריון שעלה מלטרון לרמאללה כיתר את ירושלים מצפון והניס את שריון האויב מתל אל פול לכיוון מדבר יהודה ויריחו. כוח השריון לא שעה לאזהרותינו אודות המיקוש בדרך לאוגוסטה ויקטוריה ושני טנקים עלו על מוקשים שאנחנו היטמנו. לאחר ריכוך מרגמות ופצצות זרחן שהוטלו על ידי מטוסי אורגאן, עלה כל מתחם הביצורים של אוגוסטה ויקטוריה בלהבות. הרוח הוליכה את הלהבות גם אלינו ומספר עמדות במוצב הפיסיקה נשרפו. ניסיתי להוציא רימונים ותחמושת מהעמדות הבוערות ונחנקתי בעשן. חיילים חלצו אותי דרך חרך ירי של אחת העמדות חצי מעולף. במהלך ההפצצות של חיל האויר בדרום ירושלים הופל אחד ממטוסי הפוגה על ידי הירדנים והתרסק ליד מנזר מר אליאס בדרך בית לחם. בשלב ההסתערות על אוגוסטה נפגע ונהרג מפקד פלוגה ד' של הצנחנים, גיורא אשכנזי, בן קבוץ ניר דוד. מיכה חורין בן קיבוצי, טירת צבי, תפס פיקוד במקומו והמשיך את ההסתערות. כשהסתימה הלחימה באוגוסטה ויקטוריה לקחתי דגל גדול ובלוויית חייל נוסף רצתי אל מגדל הפעמונים של הכנסייה והנפתי עליו את הדגל. התגובה הירדנית הייתה אש ממוקדת מכיוון א-טור אל ראש המגדל. שכבנו שנינו כשגבנו לקיר המגדל מבפנים ורגלינו הודפות את פעמון הענק של הכנסייה עד שהחל לצלצל בקול גדול. הכדורים ניתזו על הפעמון והוסיפו גוון לצלצוליו. עד היום מצלצלות אוזני בזוכרי את המעמד ההוא. שחרור העיר העתיקה ועצרת הזיכרון והניצחון של הצנחנים בתיאטרון של הר הצופים הצנחנים המשיכו בתנופה להר הזיתים. משם גלשו עם שריון מסופח מחטיבה 10 לעבר שער האריות, ופרצו אל בין החומות. צעקתו של מוטה גור (מפקד חטיבת הצנחנים) לנהגו "בן צור סע", הפכה לאגדה. הזחל"ם פרץ את דלת שער האריות ומיד פנה שמאלה אל רחבת הר הבית. ההר נכבש בדהרה והונף עליו דגל ישראל. משם ירדו הצנחנים לכותל, הרב גורן תקע בשופר והשאר מסופר בספרי ההיסטוריה. על ההר נערך מסדר הניצחון של חטיבת הצנחנים ולמחרת ביום שישי נשלחו לצפון לסייע בכבוש רמת הגולן. כשהגיעו לצפון התברר שהרמה כבר כבושה. ביום ראשון חזרו לירושלים ועם ערב עלו כולם לתיאטרון של הר הצופים, שם נערכה עצרת זיכרון לנופלים ולציון סיום הלחימה בירושלים הגדולה שאוחדה לה יחדיו. ישבנו שם נפעמים כשפנינו אל מדבר יהודה המאדים בשקיעה. על הבמה עלה אחד הצנחנים, מאיר אריאל, שנודע מאוחר יותר כ"צנחן המזמר" ושר את ירושלים של זהב במילים אחרות וכואבות. השיר והמנגינה המקורית לא היו מוכרים לנו. אנחנו אנשי ההר, שהיינו מנותקים מכל קשר עם הארץ במשך חודש ימים, לא ידענו על קיום פסטיבל הזמר במוצאי יום העצמאות ועל השיר של נעמי שמר שחובר במיוחד לכבוד האירוע, בביצועה של שולי נתן שהתפרסם מאוחר יותר "כהמנון" של מלחמת ששת הימים: ירושלים של זהב. אריאל שינה את מילות השיר וכששר,"ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור, הלא לחומותיך קראנו דרור" בכו חבריו הצנחנים ולבי החסיר פעימה. על הר הצופים עמד שלד בניין, לו קראנו "הבית הבלתי גמור". גם בכניסה לעיסאוויה עמד מבנה דומה, קראנו לו: "הבית שלא יגמר לעולם" ואמנם הבלתי גמור נבנה לאחר השחרור והפך למעונות הסטודנטים.כשהר הצופים שוחרר הוצבו האוטובוסים המשוריינים על ההר, ליד "בית הנכות הלאומי" ככלי אין חפץ בו, ומשם הובלו אחר כבוד לבית הקברות. לאחר שיחרור ההר שאון התותחים נדם, הר הצופים נתייתם, מנחם "המלך" התאבל על ממלכתו האהובה שאיננה ועבר לפקד על מרחב שלמה שבסיני. אנחנו ירדנו באוטובוסים של אגד למחנה שנלר בירושלים, ממנו יצאנו ליחידת האם שלנו חטיבה 5 למחנה חאווארה ליד שכם. משם יצאנו לסיורים בארץ ישראל הגדולה, להרי גריזים ועיבל, לסבסטיה, להר הבית -בו ירדנו לראות את אבן השתייה- ואפילו למנזר מר סבא במדבר יהודה הגענו. מאז המלחמה השתנה הכול. אין זכר לעמדות, לתעלות ולביצורים.הר הצופים נבנה כולו כגוש אבן ענק, המסתיר את בניניו המקוריים והיפים של ההר, כמו בניין הספרייה הלאומית שנעלם לחלוטין.נבנו שכונות חדשות ומלון היאט ריג'נסי שולט על הכניסה להר. ואנחנו? גם אנו התבגרנו ושיבה זרקה בשערנו.היו זמנים שם במשלט ישבנו,היו זמנים חלמנו ואהבנו.עכשיו דבר אין להכיר, על המשלט יושבת עיר,אולי בזכות אותם זמנים.הנה כי כן, סיפור של הר הנמצא במרחק חמש דקות נסיעה מפסגת זאב טומן בחובו היסטוריה עשירה וחוויות של לוחמים שלחמו במקום, חוויות שכיום קשה לתאר שהם התרחשו כאן לפני מעט יותר מארבעים שנה. תודות לאורי נוה על הנכונות לפרסם את פרקי היומן שלו מהתקופה שהר הצופים היה מובלעת יהודית במזרח ירושלים. לצפייה במצגת הכוללת תמונות רבות בקשו בגוגל מצגת הר הצופים שלי אל המצגת מצורפים קובצי תגובה של צופים. ד"ר יוסי שפנייר ד"ר הוא ללימודי ארץ-ישראל ,מרכז ומלמד לימודי א"י במוסדות שונים להשכלה גבוה בהם אורות ישראל,מכון ארץ חפץ,מכללת אפרתה ומכללת ליפשיץ. אורי נוה שני משמאל .