יום ש', כח’ בכסלו תשע”ח
    דף הבית  |  אודות  |  באמצע הדרך  |  מדפי המחקר  |  אתרים  |  גלריה  |  רשימת תפוצה  |  גליונות  |  פורום  |  יצירת קשר  
רם בוכניק, עומרי לרנאו, גיא בר-עוז ורוני רייך ,מכון זינמן לארכיאולוגיה, אוניברסיטת חיפה

מבוא המסחר הוא מהפעילויות הקדומות ביותר של התרבות האנושית, השאיפה לשיפור איכות החיים תוך רכישת מוצרים חסרים המצויים בשפע בידי אחרים, הניעה את בני האדם מראשיתם והובילה ליצירת קשרי מסחר עם שכנים קרובים ורחוקים. נתיבי מסחר ביבשה, בים ובנהרות, שימשו בעולם העתיק ומהווים עד היום גורם רב השפעה וכוח המוביל ומניע את התפתחות התרבות והטכנולוגיה של תרבויות ולאומים רבים. הארכיאולוגיה משמשת ככלי מחקר ראשון במעלה להכרת דגמי המסחר שהתקיימו בעת העתיקה, מציאתם של חפצים מיובאים, כמו גם שרידי מזון אקזוטי, השכיחים במיוחד במרכזים עירוניים בעולם העתיק מסייעים רבות בשחזור הכלכלה ונתיבי המסחר שהתקיימו. במסגרת עבודה זו נציג את הרכב הדגים שיובאו לירושלים בשלהי ימי הבית השני ונעמוד על חשיבותם לשחזור מעמדה הכלכלי של העיר ותושביה. במסגרת מחקר מקיף המתקיים בשנים האחרונות על צריכת המזון מן החי בירושלים של שלהי ימי הבית השני הוצגו במהלך השנים מספר ניתוחים של ממצא עצמות בעלי החיים מאשפות העיר שנחפרו על ידינו במורדות המזרחיים של שלוחת עיר דוד על גדתו המערבית של נחל קדרון (איור 1). בעבודות אלו התמקדנו בהצגת מגוון מיני בעלי החיים ששרידיהם זוהו באשפה והצגנו את מכלול העצמות שנתגלה. היעדר שרידי בעלי חיים האסורים לאכילה על-ידי יהודים באשפת העיר, כדוגמת החזיר, יחד עם נוכחות של דגים כשרים בלבד, הצביעו על זהותם היהודאית של תושבי העיר (בוכניק ואחרים, 2007, 2006, 2005, 2004; בר-עוז ורייך 2006; בר עוז ואחרים 2007). עבודה זו מתמקדת בבדיקה מקיפה של כל שרידי עצמות הדגים שנתגלו באשפות. שרידים אלו נאספו, בין השאר, הודות לשיטת הניפוי הקפדנית שהונהגה במהלך החפירה. חשיבותו של ממצא עצמות הדגים בירושלים נוגעת לשחזור המרחב התרבותי והחומרי של תושבי העיר בשלהי ימי הבית השני. תושבי העיר נהנו, ככל הנראה, ממגוון של דגי מאכל כפי שניתן ללמוד מכינויו של שער בחומת העיר כ- "שער הדגים" (צפניה 1, 10; נחמיה 3, 3), ובנזיפת נחמיה בעם הקונים "דאג" מהצורים בשבת: "וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר; וּמוֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה, וּבִירוּשָׁלִָם" (נחמיה 13, 16). יש לציין כי ציווי ההלכה היהודית המפורטים במקרא משקפים הקפדה רבה על מגוון המזונות הנכנסים לפיו של האדם. כללים ברורים נקבעו לכשרות הדגים שרק אלו העומדים בהם ראויים לאכילה. כללים אלו מפורטים הן בספר ויקרא (י"א, 9-12) והן בספר דברים (י"ד, 9-10) "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר. אֲלֵהֶם דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: ... אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים--אֹתָם תֹּאכֵלוּ. וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם, וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם--שֶׁקֶץ הֵם, לָכֶם." מכאן עולה, למשל, כי גדול דגי המים המתוקים בישראל השפמנון המצוי (Clarias gariepinus) שאורכו מגיע ל- 1.5 מטר ומשקלו 20-30 ק"ג (פישלזון 1983), הוא דג שאינו ראוי לאכילה לפי דיני ההלכה היהודית, שכן יש לו סנפירים אך אין לו קשקשים. בנוסף לעדויות על זהותם הדתית של תושבי העיר עשוי ממצא הדגים מירושלים לספק ראיות ישירות למסחר, שכן העיר מצויה הרחק ממקורות מים שהדגה בהם ניתנת לניצול. מקורות מים לגידול דגה בישראל מועטים, אך עם זאת ישנן עדויות ארכיאולוגיות לניצול הכנרת, החולה ואגן הירדן וכן מזרח הים התיכון ונחלי החוף הנשפכים אליו וכמו כן ים סוף ואף הנילוס שבמצרים עוד מימי הבית הראשון (ראה למשל אצל בורובסקי 1998). מן הספרות התורנית שנערכה בשלהי ימי הבית השני מתקבלות עדויות נוספות לניצול מקורות המים המרכזיים בישראל. הירדן "אמר רבי מעשה בשניים שהיו מכמרים מכמורות בירדן ונכנס אחד מהם למחילה של דגים ..." (תוספתא, יבמות, יד, ט) מקור זה מספר על דייגים שהשתמשו בשני אמצעים ללכידת דגים האחד רשת נגררת (מכמורת) והשני מחילה הנחפרת בגדת נחל המסייעת בהצבת רשתות ומלכודות בגוף המים ואיסופם. הכנרת והים התיכון "אין השבטים צדין דגים מימה של טבריה מפני שהוא של נפתלי ... ולא עוד אלא שנותנין לו מלא חבל של חרם לדרומו של ים שנאמר (דברים לג) ים ודרום ירשה דברי ר' יוסי הגלילי רבי עקיבה אומר ים זה ימה של טבריא ירשה זה ים הגדול ..." (תוספתא, בבא קמא, ח, ו) " (תוספתא, בבא קמא, ח, ו) במסגרת הדיון ההלכתי על זכויות הדיג בכנרת מגדירים חכמינו את זכותם הבלעדית של בני נפתלי לדיג מסחרי בעוד בני שאר השבטים רשאים ליהנות מדיג לתצרוכת עצמית בלבד, רבי עקיבא אף מציין את זכותם של בני נפתלי לדיג בים התיכון. הנילוס עדויות למסחר ענף בין דייגי הנילוס במצרים לתושבי ישראל ניכרות הן מהספרות התורנית החל במקרא והן מהממצא הארכיאולוגי. ביטוי נרחב לשיטות הדייג הנהוגות בנהר מצרים מתוארות בספרי הנביאים ומחדדות את הזיקה הכלכלית בין הארצות הסמוכות, כגון בנבואת חורבן מצרים של ישעיהו בו מתואר כיבוש מצרים על ידי עם זר ואכזר תוך פגיעה כלכלית קשה בכלכלת מצרים המתבססת על היאור: "וְאָנוּ, הַדַּיָּגִים, וְאָבְלוּ, כָּל-מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה; וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל-פְּנֵי-מַיִם, אֻמְלָלוּ." (ישעיהו 19, 8) במשנה (שעריכתה תמה בסוף המאה השנייה לספירת הנוצרים) ובתוספתא (המאגדת את המשניות שהושמטו על-ידי עורך המשנה) עולות סוגיות שונות הדנות בטהרת דגים הניצודים בתחומי ישראל ואף בניכר. בעוד דייג במקורות המים בישראל מפוקח הרי שזה המתבצע הרחק במדינות הים מעורר קשיים הלכתיים. צריכת דגים חייבת להיעשות בסמוך ללכידתם או שינקטו פעולות עיבוד הכוללות המלחה ועישון בטרם ישווקו הדגים. מספר מקורות לגידול דגים מחוץ לתחומי ישראל מוזכרים בדיונים הלכתיים במקורות התורניים בני התקופה ובהם נדונה טהרת דגי הנילוס במצרים, שעיבודם בקרבת מקום גידולם מעוררת בעיה באשר לכשרותם אם לא יובאו בשלמות לשווקי ישראל. יש לציין כי במקרים רבים נשיאת ראשם וזנבם של דגים גדולים הינה חסרת תועלת לרוכל הנושא משקל עודף. עם זאת, יש חשיבות משנה לנשיאת הראש וחלקיו שכן חלקים אלו חשובים בזיהוי הדג ועל ידי כך בהוכחת כשרותו. מכאן שהובלה רק של חלקי דג הראויים למאכל מחייבת אמון רב בין תושבי ירושלים לסוחרי הדגים הנילוטיים. לסוגיה זו נדרשים חכמי המשנה. "כל הדגים, בחזקת טומאה; רבי יהודה אומר, חתיכה אילתית, ודג המצרי הבא בקופה, וקולייס האספנן הרי אלו בחזקת טהרה..." (משנה, מכשירין, ו, ג) מן הפרשנות למשנה זו עולה כי המסחר הענף עם המצרים והרומאים ("קולייס האספנן" מקורו באספמיה היא ספרד) מסייע לרבי יהודה לקבוע מי מבין סוחרי הדגים המצריים והרומאים נחשבים אמינים על מרכולתם, גם אם לא הובאו הדגים בשלמותם ("חתיכה אילתית"). מטרת עבודה זו להציג את עצמות דגי המאכל מאשפות ירושלים תוך השוואה של מקורות הידע התורניים בני התקופה עם הממצא הארכיאולוגי. ביקשנו לבדוק האם ניתן למצוא בעצמות הדגים עדות לשמירת ציווי ההלכה. כמו כן ביקשנו לבדוק את מוצאם של דגי המאכל בירושלים בכדי לשחזר את קשרי המסחר של העיר. תוצאות מחקר זה מספקות נדבך משמעותי הנוסף למקורות התורניים שהתגבשו בתקופה זו. שיטות עצמות דגים מצויות כמעט בכל חפירה ארכיאולוגית. חלקן גדולות ובעלות צורות הבולטות לעינו של החופר האוסף אותן בזמן החפירה, אך ישנו קושי רב באיתור מרביתן וזאת בשל גודלן המזערי. בעוד חלק ניכר מעצמות חיות המשק ניתנות לאיסוף בשל גודלן גם בהעדר ניפוי, איתור שרידי דגים המשקפים תמונה אמינה של מגוון הדגים באתר מחייב סינון קפדני של דוגמאות מייצגות של הסדימנט. עדות לכך עולה, לדוגמא, מעבודתם של קלסון ופרומל (1977). אלו ערכו ניסוי שנועד לבדוק כיצד משתנה הרכב בעלי החיים בשיטות איסוף שונות החל מאיסוף ידני וכלה בסינון בנפות שקוטר חוריהן נע בין 1-10 מ"מ. תוצאות הניסוי, שאינן מפורטות כאן בהרחבה, העידו כי ככל שהסינון נעשה ברשת שקוטר חוריה קטן יותר תגדל השכיחות של מיני בעלי חיים קטנים. תוצאות עבודתם מחדדות ומצביעות כי סינון קפדני יאפשר להבין בצורה מדויקת יותר את הרכב הכלכלה של האתר הנחקר. ייצוג מלא של החי, ובכלל זה נוכחות דגים מלמדת על מיומנויות הציד, הדיג וקשרי המסחר שהתקיימו באתר הנחקר. במסגרת עבודה זו נאספו עצמות הדגים מאשפות ירושלים לאחר סינון רטוב בנפה שקוטר חוריה 5 מ"מ. אלו הופרדו מעצמות היונקים, העופות ומשרידי הרכיכות (קונכיות וצדפות) והועברו לזיהוי לעומרי לרנאו. משקעים סידניים על עצמות הדגים הוסרו כשניתן היה באופן מכאני. עצמות הדגים הופרדו לקבוצות על-פי מקומם האנטומי בשלד הדג וזוהו תוך השוואתם לעצמות דגים מודרניים מתוך האוסף ההשוואתי. שיטת הזיהוי אפשרה להגדיר את רמת הוודאות של זיהוי משפחת הדג ומינו, כשלדו"ח המסכם את הממצא הוכנסו אך ורק זיהויים ודאיים. שמות חלקי שלד הדג הן על-פי האטלס האנטומי של ווילר וג'ונס (1989). מספר חלקי השלד המזוהים (NISP) מסייע בקביעת מספר הפרטים המינימאלי (MNI) הנקבע על-פי שכיחותו של חלק השלד השכיח ביותר ותוך התחשבות בגורמים נוספים ובהם תפוצה מרחבית והערכת גודל גופו של הדג. מדידות חלקי שלד שמורים היטב נעשו בעזרת קליבר דיגיטאלי (תוצרת Mitutoyo) שטווח שגיאתו מצומצם לכדי 0.1 מ"מ. מדידות חלקי השלד הסתמכו על עבודתם של מורלס ורוזלנד (1979). מדידות אלו מסייעות בהערכת אורך גופם של מספר מיני דגים תוך השוואת מדדים אלו לאלו של עצמות דגים מהאוסף ההשוואתי. תוצאות מכלול עצמות הדגים מאשפות ירושלים כולל שברי עצמות זעירים שאורכם לא עלה על מילימטרים בודדים ומציאתם התאפשרה רק הודות לסינון הקפדני של הממצא (איור 2). עדות ברורה למציאתם של שרידי דגים רק לאחר סינון הסדימנט מתקבלת מהשוואת מגוון בעלי החיים שנמצאו באשפות ירושלים הן בנחל הקדרון (בוכניק טרם פרסום) והן בהר ציון (בוכניק ובר עוז טרם פרסום) בזיקה לשיטת איסוף המכלול (טבלה 1). ניתן לראות כי שרידי רכיכות, דגים, יונקים קטנים ואף יונקים בינוניים כלל לא נמצאו במכלולים שלא זכו לסינון בעוד הם נמצאו בשכיחות של 1-5% במכלול שסונן באופן קפדני. יתרה מזו ייצוג העופות במכלולים שלא זכו לסינון היה בשיעור של 1-4% כשרק בני משפחת התרנגולאים זוהו. בעוד במכלול המסונן שיעור שכיחות העופות עומד על 9%, ומספר סוגי העופות המזוהים רב ובהם החל מציפורי שיר קטנות גוף וכלה באווזים הנודעים בגודלם בקרב עופות הבית. מתוצאות אלו עולה כי ללא שימוש בסינון קפדני במהלך חפירה ארכיאולוגית לא ניתן יהיה לקבל תמונה שתשקף בצורה הטובה ביותר את הרכב המזון מן החי של תושביו הקדומים של האתר הנחפר. ייצוגם של מגוון מיני בעלי חיים שגודל גופם קטן, ובהם: יונקים קטנים, עופות, רכיכות ודגים יפגע. בעוד איסוף מידע על קבוצות בעלי חיים אלו יסייע לשחזור מהימן של חיי היום יום, ציד, דיג ומסחר. מכלול עצמות הדגים מאשפות הקדרון מכיל 254 עצמות וחלקי שלד (טבלה 2), מכלול זה מצטרף למכלול הקטן משטח C שמעל לבריכה החצובה שתוצאותיו פורסמו (בוכניק ואחרים 2005). ממכלולים אלו זוהו 114 חלקי שלד כשייכים ל- 15 משפחות שונות של דגים ממקורות שונים (טבלה 2). חלקי שלד הדג שזוהו נמנים על מרבית איבריו, מרביתם נמנו על חוליות השדרה, וכן נמצאו עצמות זנב, חלקים פנימיים וחיצוניים של לסתותיו ולוחיות כיסוי הזימים (איור 3). מגוון דגי המאכל ומקורותיהם, ומציאתם בירושלים, הרחק מהים או מנחלי איתן בו נידוגו, מעיד על מסחר פנים ארצי ובינלאומי ענף. מהתפלגות מגוון מיני הדגים עולה העדפה ברורה לדגי הים התיכון על-פני אלו של מקווי המים המתוקים, שכיחותם גבוהה ביחס של 2:1 בהתאמה (טבלאות 2 ו- 3). מבין עצמות דגי הים התיכון ניכרת שכיחותם הרבה של דגי הבורי (קיפוניים, Mugilidae) חובבי פתחי הנחלים ומי הים הרדודים המהווים כ- 22% מכלל עצמות הדגים המזוהות, משפחת המוסריים הידועים בשם עיטי הים (Sciaenidae) – 12%; ספרוסיים שהחשוב בהם הוא דג הדניס (Sparidae) - 11%; צניניתיים (Carangidae) – 10% וכן שיעור קטן של טריגליים (Triglidae), דקריים (Serranidae), דגי טונה (Scombridae), נצרן (Balistidae) וכריש (Carcharhinidae). הללו מהווים עדות ישירה לבתי הגידול השונים בים התיכון בהם ניצודו הדגים ולאמצעי הדיג עימם הם נשלו מהמים. מגוון מיני הדגים ובתי הגידול אותם הם מאכלסים מספק עדויות לשיטות הדיג שהונהגו על-ידי בני התקופה. דגי הקיפון (בורי) והדניס מעידים על ניצול המים הרדודים בקרבת החוף, בעוד דגי הטונה מעידים על מדגה בים העמוק (טבלה 3). דגי מים מתוקים מקומיים מיוצגים על ידי ביניות ממשפחת הקרפיוניים (Cyprinidae) – 19%, שמקורן היה כפי הנראה בכנרת, ואמנונים (Cichlidae) 8%, מן הכנרת ואגן הירדן או מנחלי החוף. לעומתם דגי מים מתוקים שיובאו דרך הים ממרחק רב מעמק הנילוס אל נמלי החוף של ארץ ישראל ומשם לירושלים כללו את "נסיכת הנילוס" (Lates niloticus) בשיעור של 5%, וכן ייצוג נמוך של שני סוגים של שפמנון נילוטי (Bagridae, Mokhokidae) האסורים באכילה וכן נציג של משפחה נילוטית נוספת הידועה בכינוי דגי הפיל (Mormyridae). דגים אלו שמקורם בנילוס שבמצרים מעידים על מסחר ענף בין תושבי ירושלים לדייגי הנילוס. ובעוד שהובאו לעיר דגים ממרחק רב הרי שדג שפמנון מקומי, הגדול בדגי המים המתוקים בארץ, לא נמצא במכלול זה (איור 4). גודלו של מכלול עצמות דגים שנמצאו באשפות העיר, הכולל מספר קטן של עצמות דגים מזוהות אינו מתיר הסקת מסקנות כמותיות, ולפיכך מקטין את משמעות השכיחות היחסית של סוגי הדגים. עם זאת ישנה משמעות רבה לזיהוי מגוון עשיר של סוגי דגים ממקורות חיות שונים, זוהי עדות חשובה למשקלם הרב של הדגים בכלכלת העיר. בשל מיקומה הטופוגראפי של העיר יובאו אליה ממרחקים כל סוגי הדגים, יתרה מזו תושביה לא הסתפקו בדגים המצויים במקווי המים בארץ אלא אף העלו על שולחנם דגים מיובאים. עניין רב במיוחד עולה מהדגים שיובאו מעמק הנילוס, אולם אין ירושלים שונה בעניין זה מישובים רבים אחרים בכל חלקי הארץ. מצריים הייתה ספק גדול של דגים מעובדים, מיובשים, מומלחים או מעושנים, במשך תקופות ארוכות. עצמות דגי הנילוס, ובמיוחד "נסיכת הנילוס", זוהו בעשרות אתרים בארץ החל בתקופת הברונזה התיכונה לפחות עד לתקופה המוסלמית הקדומה, אך ייצוגם בתקופות השונות משתנה. עדויות לניצולה בתקופת הברזל התקבלו באתרים שונים במרכז הארץ ובחופיה, ובהם בירושלים: העופל (לרנאו ולרנאו 1989), עיר דוד (לרנאו ולרנאו 1992) והבריכה החצובה בעיר דוד (רייך 2007). כמו כן ישנן עדויות מאתרים ברזליים בצפון ישראל ובהם ערי נמל השוכנות לחופי הים התיכון כדור (ליסק 1999; רבן גרסטל ואחרים 2008). מעדויות אלו ואחרות עולה כי המסחר עם דייגי מצריים התפרס לאורך חופי ישראל ואף חדר לפנים הארץ עד לצפונה של ישראל (ראה פירוט מלא של מראי המקום בטבלה 1 במאמרם של ון ניר ואחרים 2004). נראה כי בתקופות המאוחרות יותר ובהן הרומאית הקדומה והביזנטית דועך מעט המסחר, עם זאת באשפות ירושלים ישנו ייצוג מכובד של ארבע משפחות דגים נילוטיות בשיעור מצטבר של 10% (איור 5). המסחר בדגי הנילוס הקיף את החופים המזרחיים של הים התיכון כולל לבנון, סוריה קפריסין וטורקיה (ון ניר ואחרים 2004). זהו דג גדול מאוד, שאורכו מגיע עד קרוב לשני מטרים ומשקלו ל- 200 ק"ג, הוא חי בנילוס בבתי גידול של מים עמוקים ומתקיים מטריפת דגים קטנים (טבלה 3). היבוא ממצרים התקיים כפי הנראה בספינות שהגיעו אל נמלים בחופי הארץ. שם, בשווקים לחופי הים, ניתן היה כפי הנראה לרכוש את הדגים המיובאים לצד דגי ים התיכון. נראה עם כן כי מציאתם של דגי נילוס באשפות ירושלים מעידה כי על היותה של העיר מרכז צרכני חשוב בעל קשרי מסחר ענפים פנים ארצי ובינלאומי. שרידי דגי מאכל חסרי סמני טהרה האסורים למאכל בקרב היהודים מיוצגים בשכיחות מעטה באשפות ירושלים, ובהם שלוש עצמות שמקורן בשתי משפחות שפמנונים שמוצאם בנילוס וכן שרידי התגרמות מרכז חוליה של כריש (Sharks). יש לציין כי לא נמצאו במכלול שרידים של שפמנון מצוי. מין זה עשוי לשמש כסמן ולשקף את תרבותם ודתם של תושבי האתר (טבלה 4, איור 6). שכיחותו גבוהה באתרים נוכריים בני התקופה הביזנטית, ונמצאה בשיעור הגבוה מ- 30% הן בקיסריה (פרדקין 2008) והן בבניאס (לרנאו טרם פרסום), ובשיעור של 12-15% באתרי מדבר יהודה: מצד זוהר (לרנאו 1995), תמרה ועין בוקק (לרנאו 1986). בעוד בכנסיית קרקור עילית (לרנאו טרם פרסום) התגלה ייצוג דל יחסית של השמפנון כ- 1% בלבד. בניגוד לתמונה זו התגלתה שכיחות נמוכה בשיעור של 3-4% בלבד של מיני הדגים האסורים באכילה באתרים יהודיים בני התקופה הרומית הקדומה ובהם: אשפות ירושלים (בוכניק טרם פרסום) ועין גדי (לרנאו 2005). עם זאת יש לציין את גמלא היהודית (לרנאו טרם פרסום) של שלהי ימי הבית השני כאתר המשקף דפוס שונה בשל ייצוג גבוהה של שרידי שפמנון בשיעור של 18%. באתרים בני תקופת הברזל התגלתה שכיחות מתונה של עצמות דגי מאכל האסורים באכילה הן באתרים שונים בירושלים: העופל (לרנאו ולרנאו 1989), עיר דוד (לרנאו ולרנאו 1992) והבריכה החצובה בעיר דוד (רייך ואחרים 2007) והן בדור (רבן גרסטל ואחרים 2008). באתרים אלו התגלה שיעורם הממוצע בטווח של 5-12% (איור 6). מנתונים אלו עולה כי התושבים היהודים ביהודה ובישראל לא נמנעו לגמרי מאכילת בשר דגים שאינם כשרים, אך ניתן לראות כי הן תושבי הארץ הברזליים הקדומים להם והן תושביה הביזנטיים המאוחרים להם לא נמנעו מאכילתם. דיון ומסקנות בעבודה זו הצגנו תוצאות מחקר של מכלול מצומצם של עצמות דגי מאכל שנתגלו באשפות העיר ירושלים של שלהי ימי הבית השני. ניתוח שרידי עצמות הדגים ולימוד שיטות הדייג ואזורי איסוף שלל הדייג מסייע בחקר חיי היום יום ותרבותם של תושבי העיר בני התקופה. מחקר זה התאפשר בשל שיטות ניפוי סדימנט קפדניות שננקטו על-ידי החופרים, הללו אפשרו לזהות ממצא של בעלי חיים קטני גוף ובו שרידי דגי מאכל. במחקר זה נבחנו היבטים שונים מזוויות שטרם נחקרו ביסודיות. תוצאות העבודה מאפשרות לשרטט מספר מסקנות כלליות להרכב דגי המאכל מהם ניזונו תושבי העיר: 1. מגוון דגי המאכל השכיחים בתזונת תושבי ירושלים מעידים על דיאטה עשירה שכללה בעיקר דגי מים מלוחים מהים התיכון וכן דגי ומים מתוקים ממרבית מקווי המים בארץ, ובהם: הכנרת, אגן הירדן ונחלי החוף. כמו כן, ניכרת היעדרותם של דגים מן הים האדום. עם זאת ניכרת נוכחותם של דגי הנילוס שהובאו ממצרים. 2. ריחוקה של ירושלים ממקווי מים המאפשרים ניצול דגה מעיד על מסחר ענף בדגים ממקורות שונים בין תושבי העיר לדייגי הארץ ואף בינם לבין דייגי הנילוס במצרים. דיונים הלכתיים בני התקופה במשנה ובתוספתא מתעדים סוגיות שונות העוסקות בטהרתם של דגים הנידוגים על-ידי נוכרים (כגון בתוספתא: עבודה זרה ה, ה; ביצה ג, ב) ומעידות אף הן על מסחר זה. 3. דגי נסיכת הנילוס מהווים סמן מובהק למסחר הענף בין תושבי הארץ הקדומים לדייגי הארצות השכנות ובראשם דייגי הנילוס במצריים. מן הממצאים הארכיאולוגיים המאפשרים לשחזר את קשרי המסחר בתקופות השונות עולה כי מסחר זה התקיים החל בברונזה התיכונה ולפחות עד התקופה המוסלמית הקדומה. בעוד שבתקופת הברזל ניתן למצוא שרידי דגי יבוא אלו בשכיחות ניכרת באתרים רבים ובהם אף בצפון הארץ ובעבר הירדן הרחק מחופי הים התיכון, הרי שבתקופות מאוחרות יותר כרומאית וכביזנטית שכיחותם יורדת. עם זאת נוכחותן של ארבע משפחות דגים שונות שמוצאן בנילוס באשפות ירושלים מעידה אף היא על היותה של העיר מרכז צרכני פנים ארצי ובינלאומי משמעותי. 4. דגי הים התיכון ששכיחותם הרבה ניכרת בממצא מעידים על שיטות הדיג והלכידה ששימשו את הדייגים בני התקופה. מינים אחדים ניצודו במים רדודים בקרבת החוף בעוד אחרים נידוגו במים הפתוחים בעומק הים הרחק מקו החוף. 5. הדת היהודית מייחסת חשיבות רבה למזון הנכנס לפיו של המאמין כשאף חטאם הראשון של אדם וחווה נסוב סביב אכילת מזון אסור. מן התוצאות עולה כי דגי המאכל הכשרים מיוצגים בשכיחות רבה בכל המכלולים. בעוד עצמות השפמנון עשויות לסייע כסמן אתני המעיד על ההרכב התרבותי והדתי של תושבי האתר. ניתן לראות כי נוכחות השפמנון באתרים נוכריים גבוהה על-פי רוב מזו שנצפתה באתרים שנשלטו על-ידי אוכלוסייה יהודית. עם זאת נראה כי השפמנון יכול לשמש כסמן תרבותי מסייע בלבד וזאת בשל מספר אתרים בהם התקבלה תמונה הפוכה, כמו באתר היהודי גמלא בו ייוצג השפמנון באופן ניכר. תוצאות המחקר מדגישות את הצורך לבצע איסוף שיטתי של עצמות דגים שיאפשר לבחון לעומק כמה מהסוגיות שהועלו בעבודה זו אך טרם נחקרו ביסודיות. מחקר מקיף על צריכת דגי המאכל בקרב הישוב היהודי בארץ בתקופת בית שני צריך לכלול גם ניתוח עצמות דגים ממאספי עצמות נוספים מירושלים וסביבותיה, ובהם אתרי מגורים המכילים שרידי אשפה ביתית, בהם ינקטו שיטות דומות לאיסוף העצמות. וכן אתרים בקרבת מקווי המים שהיוו את העורף החקלאי לאספקת דגי מאכל לעיר המקדש הגדולה. מחקר מקיף על צריכת דגי המאכל בקרב הישוב היהודי בייהודה ובישראל בתקופת בית שני צריך לכלול גם ניתוח מידע גנטי שיופק מעצמות דגי הנילוס ויאפשר להתחקות באופן טוב יותר אחר נתיבי הסחר הקדומים. הבעת תודה אנו מודים לגברת ורה דמוב על הסיוע בסריקת התמונות ועיצובן. לעמותת אלע"ד על הסיוע בחפירה הארכיאולוגית. חלק מן המחקר נתמך על ידי תקציב מטעם National Geographic Foundation (תקציב מספר 7894/05). חלק מן המחקר נתמך על ידי מלגה מטעם Memorial foundation for Jewish culture. לקריאת הנוסח המלא פתחו את הקובץ : בוכניק ואחרים - תפריט הדגים הירושלמי בשלהי ימי הבית השני -.pdf המאמר פורסם לראשונה בספר הכנס 'חידושים בחקר ירושלים' שהתקיים באוניברסיטת בר אילן בחסות המחלקה ללימודי א"י וארכיאולוגיה, את הקובץ ערכו פרופ' אברהם פאוסט וד"ר אייל ברוך.