יום ד', א’ באלול תשע”ז
    דף הבית  |  אודות  |  באמצע הדרך  |  מדפי המחקר  |  אתרים  |  גלריה  |  רשימת תפוצה  |  גליונות  |  פורום  |  יצירת קשר  
הרווח הגדול מ- מט' שערי טומאה במצרים

יעקב ובניו ירדו למצרים בעקבות יוסף המשנה למלך פרעה, הרעב בארץ ואפשרות הקיום במצרים, הביאו את משפחת יעקב המורחבת לעבור ולהתגורר שם. מיד עם בואם טורח יוסף להפיץ, ולהדגיש כמה וכמה פעמים ברצף, באופן מעט מוגזם, לפרעה ולכל פקדי השלטון המצרי, את מקצועם ואת אורח חייהם, של אחיו ובית אביו, את עובדת היותם רועי צאן, הם ובניהם וגם אבותיהם. אורח חייהם הוא הנוודות, מרעה הצאן, הנדודים ממקום למקום על פי עונות השנה ואתרי המרעה, לצאן הרב אשר ברשותם. וכך אומר יוסף: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי: וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ: וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן: וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן: וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ: וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ:אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי" (בראשית פרק מו 31 – 33, פרק מז 1- 6). ככל הנראה יוסף מדגיש עובדה זו, כדי להדגיש את השוני הבולט בין אורח החיים המצרי, לזו של השבט הארץ ישראלי שהגיע מכנען. יוסף מנסה בכל מאודו לכוון את משפחתו לארץ גושן (אזור הנמצא בצפון מצרים, בין דלתת הנילוס לבין מדבר סיני – ע"פ אטלס כרתא), אזור פריפריאלי, המרוחק ממרכז החיים התרבותי המצרי, השוכן לאורך נהר הנילוס, שהוא עורק החיים המרכזי של מצרים. כפי הנראה חשב יוסף כי החיים במצרים יהיו לזמן מוגבל, עד אשר ישובו חזרה לארץ, ועד אז כדאי להרחיקם עד כמה שניתן מההשפעה התרבותיות של מצרים. מהמקרא עולה עוד, כי הרחקת בני יעקב ממרכז האוכלוסייה הייתה מחויבת המציאות, מפני שרועי הצאן והמקנה, היו מוקצים מחמת מיאוס על העם המצרי ובלשון הכתוב: "בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן: (בראשית מו 34). ופעם נוספת בפרשת וארא: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לה' אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ: (שמות ח 22) עם קריאת פסוקים אלו, סברתי בתחילה כי מאחר ומצרים היא מדינה המבוססת על חקלאות שלחין מפותחת מאוד, לאורך הנילוס ויובליו המרובים. הרחקת רועי הצאן ועדריהם משטחי החקלאות ופיתוח תחושת התועבה כלפיהם, היא אך טבעית, שכן עדרי הצאן והבהמות בחפשם מזון ירוק וטרי, גורמים לנזקים כבדים לשטחי החקלאות, והוא הפרוש למונח 'תועבת מצרים'. אולם עיון נוסף במקורות המצריים של העת העתיקה, מעלה כי 'תועבת מצרים' הנזכרת בפסוקים אלו, אכן מבטאת במדויק את תרבותה ואמונתה של מצרים באלף השני לפני הספירה (עת שהו שם בני ישראל) ולאחריו, בעלי חיים רבים היו מקודשים בדת מצרים העתיקה, זאת אנו יודעים על פי ציורי קיר רבים וכתובות הירוגליפיות (כתב החרטומים) מהעת הזו. תרבות מצרים השונה והייחודית נודעה לעמי האזור, ואלו גילו עניין רב לנוכח האמונה בקדושת בעלי החיים. ההיסטוריון היווני הרודוטוס (מאה 5 לפני הספירה) תיאר את אמונת מצרים, ובתוך כך הוא תיאר את הזואולטרייה (פולחן החיות הקדושות), את מעמדם המקודש והמיוחד של השור, הכבש, העז, החתול ובעלי חיים נוספים (בכל מחוז היה שוני מסוים בהרכב החיות המקודשות) ואת יחסם השלילי של רוב תושבי מצרים לחזיר. את מעמדן המקודש של הצלופחים ודגי הנילוס, הם אף קידשו חלק מהירקות. קומדיה יוונית (שנכתבה בידי אנכסנדרירס, מאה 4 לפני הספירה), מתארת את השוני הרב בן התרבות המצרית ליוונית: אני לא אוכל להלחם לצדכם שהרי גם דרכינו גם חוקנו שונים, ורחוקים ביותר זה מזה: אתה (המצרי) סוגד לפרה, אני (היווני) מקריב אותה, אתה חושב שהצלופח הוא אל גדול, אך אנו אוהבים אותו לאכול, חזירים אתה אינך אוכל, אני בהנאה רבה זולל. אתה סוגד לכלבה, אני מרביץ לה מכות,..... אתה תבכה אם תראה חתול בסבלו, ואילו אני אהרגהו ואפשוט עורו. אצלכם יש ערך אדיר לעכבר, אך אצלי הוא שום דבר! במהלך השהות הארוכה במצרים, נספגה אט אט התרבות המצרית בבני ישראל (מט' שערי טומאה בפי חז"ל). לאחר כ-210 שנות שהות ושיעבוד, יוצאים בני ישראל ממצרים, למסע במדבר סיני ובסופו נכנסים לארץ. עם כניסתם, כל שבט מקבל בגורל את נחלתו, בני ישראל מתחילים מייד בשיקום ובניין חקלאי נרחב בכל מקום שהיה פנוי, לעיתים נדרשו מהם פעולות סיקול, ובניית מדרגות (טרסות), ברוא יערות ועוד, וכל זאת על מנת להכשיר שטחי חקלאות נוספים. לעיתים נערכו מלחמות עם תושבי הארץ הוותיקים, אחת הסיבות לכך היו סכסוכים טריטוריאליים על שטחי קיום ופרנסה. עם ישראל נכנס לארץ, והחל לעסוק בחקלאות כעיסוק ופרנסה מרכזיים, כאילו הוא הדבר שעשה מאודו ועד עתה. לנו נראה הדבר פשוט וטבעי, אולם נכון לשאול מה גרם למהפך כה משמעותי באורח החיים העברי, ממצב בו המשפחה והשבט בימי האבות, מתקיימים ממרעה של מאות ואלפי ראשי צאן ובקר וכן ממסחר (יצחק היה חריג בכך שעסק גם בחקלאות). מאורח חיים של רועה, הנודד ממקום למקום בעקבות המרעה לצאנו, וכתוצאה מכך ייחס חשיבות מועטה לפיתוח ובניית נחלתו, למצב בו העם משנה לחלוטין אורח חייו, מעתה הוא מקיים אורח חיים חקלאי ויציב, עם היושב ומקובע לנחלתו, מסקל ומכשיר את אדמתו, מעבד אותה, זורע וקוצר, שותל, נוטע וקוטף, ועוסק בייצור חקלאי. בונה ערים וישובים ומרחיב משכלל ומתקדם, ככל העמים המתקדמים בעת הזו. מה גרם למהפך כה גדול, לשינוי מוחלט באורח החיים, מנווד הנע ונד לאורח חיים חקלאי יציב? נראה כי לא נטעה אם נניח ידנו על נקודת השינוי, נוכל להצביע כמעט בוודאות על מקום המפנה באורח החיים, הייתה זו השהות במצרים. השהות במצרים במהלך מאות שנים, הביאה עימה היטמאות בתרבות המצרית ובאורח החיים המצרי, שם למדו בני ישראל את מלאכות מצרים ותרבותה. היו לא מעט דברים שליליים שנלמדו שם, אולם מצרים בעת העתיקה הייתה ממלכה מתקדמת בתחומים רבים, שם למדו בני ישראל את סודות העבודה החקלאית, את עונות השנה, את גידול הירקות והפירות, את טכניקת הבניה ועוד מגוון מלאכות חשובות. בני יעקב החלו דרכם במצרים כ- "אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ". במהלך השעבוד הארוך והקשה, הפכו בני ישראל לעובדי בניין ואדמה, כפי הכתוב: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ: (שמות א 14), מכאן ואילך כבר מתעמעם זכר רועי הצאן והמקנה שירדו למצרים. במהלך 40 שנות הנדודים במדבר השחון חסר העץ והשיח, לא אחת נזכרו בני ישראל 'בירוק' והמים של מצרים, בגידולי החקלאות האינטנסיבית שם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: (במדבר יא 4 - 5), לא רק לירקות השלחין הם מתגעגעים, גם בפירות מצרים חפצה נפשם: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת: (במדבר כ 5). מצרים כאמור הייתה ארץ חקלאית מפותחת מאוד, בעיקר חקלאות השלחין המבוססת על מי הנילוס, ועל אלפי תעלות משנה שנחפרו מנתיב הנהר המרכזי, אלו השקו שטחים נרחבים בכל עמק הנילוס והדלתה וכך הורחב מאוד השטח החקלאי הניתן לעיבוד. משה מוציא את בני ישראל ממצרים, בידיעה ברורה כי הוא מוביל עם המתכוון לרשת את הארץ, לנחול אותה, לעבד את אדמתה כפי שראו והתנסו במצרים. בעשרות רבות של פסוקים בתורה נזכרת 'הנחלה' אותה יזכו לקבל עם כניסתם לארץ, הוא יבנה איתם ערים וכפרים בארץ חקלאית מפותחת, לא עוד ארץ של נוודים חסרי מנוח. פרשיית בני גד וראובן שעניינה מקנה ונחלה, קשורה לדעתנו לנושא זה. נחזור אל הפסוקים בפרשת מטות (פרק לב 1): וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד.... הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן:... וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה': כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: ַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה': וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:..... וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה': וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל: כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה: יתכן כי בני גד וראובן שהיה ברשותם מקנה רב כפי שמעיד הכתוב, מבקשים להימנע מכניסה לארץ המערבית, מפני הצאן הרב שברשותם, מאחר וידעו כי יתר השבטים מבקשים נחלה בארץ, אורח חייהם יהיה חקלאי, וכפי שלמדו במצרים ('תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן') חקלאות וצאן לא ילכו יחדיו. על כן בראותם ארץ מרעה טובה בסמוך לארץ אך לא בתוכה ממש, מעלה מייד את בקשתם, כי נחלתם תהיה שם, על מנת שלא לבא לידי עימותים עם חקלאי הארץ. נראה כי משה ראה את הבקשה בעין אחרת. אחת הסיבות שהעלו את חמתו של משה, על בני גד וראובן הייתה הכעס והמיאוס מתרבות הצאן, מאורח החיים הנווד, מאי הרצון והצורך להתיישב ולהתקבע, מהרצון להמשיך בתרבות הנדודים כפי שהייתה עד כה. משה חש כי העם נמצא בעיצומו של תהליך מעבר, מחברת נוודים ארעית לעם חקלאי המבקש את נחלתו, עם המעוניין להתקבע באדמתו ולקשור אליה את גורלו, מאורח חיים של רועה לצורת חיים של חקלאי. מה שמבקשים בני גד וראובן, הוא ולהמשיך את אורח החיים המדברי של רועי הצאן, את הנדודים והנוודות, ההתנחלות בארץ תדחה (ובשל כך מזכיר משה את חטא המרגלים המואסים בארץ, בה החיים הם ארציים חקלאיים, 'בזיעת אפיך תאכל לחם'). נראה כי דברים אלו העלו את חמתו של משה אל בני גד וראובן, עד שקראם משה: "תרבות אנשים חטאים" (יתכן כי 'התרבות' במשמעה כאן הוא: אורח חיים). בפרספקטיבה רחבת זמן נוכל רק להעיר, כי בני גד וראובן אמנם קיבלו את מבוקשם, אך גם חששו של משה התאמת, הם אלו שגלו ראשונים מן הארץ עוד בטרם גלות ישראל. בהמשכה של ההתנחלות בארץ וקבלת אורך חיים חקלאי מלא, מתגלה תופעה מעניינת ומוקצנת יותר, זו באה לידי ביטוי, בהרחקה טוטלית של רועי צאן מהחברה. עשרות רבות של מקורות בספרות חז"ל עוסקים ברועי הצאן (מגדלי בהמה דקה), ואלו מרחיקים לחלוטין את מגדלי צאן מאזורי הישוב, נביא מספר דוגמאות לכך: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל" (משנה, בבא קמא פ"ז מ"ז). "מגדלי בהמה דקה וקוצצי אילנות טובות אינן רואין סימן ברכה לעולם" (תוספתא ביכורים (ליברמן) פ"ב הט"ז). "מפני ארבעה דברים מאורות לוקין ....ומפני מעידי עדות שקר, ומפני מגדלי בהמה דקה..." (תוספתא סוכה (ליברמן) פ"ב ה"ה). נתקיימה בידנו עדות מפתיעה על אחד מעשרה הרוגי מלכות: "אמרו עליו על רבי יהודה בן בבא, שהיו כל מעשיו לשם שמים, אלא שגידל בהמה דקה. כך היה: "...פעם אחת חלה, נכנס רופא אצלו, אמר לו אין לך רפואה אלא חלב רותח. לקח לו עז וקשרה בכרעי המטה, והיה יונק ממנה חלב רותח שהיה גונח. פעם אחת בקשו חכמים ליכנס אצלו, אמרו היאך נכנס אצלו שליסטים עמו בבית! וכשמת דקדקו חכמים במעשיו ולא מצאו בו אלא אותו עון..." (תוספתא בבא קמא (ליברמן) פרק ח הי"ג). התוספתא מרחיבה עוד את האיסור, רבי יהודה בן בבא אינו רועה צאן, ובכל זאת נקרא 'מגדל בהמה דקה', וכל זאת מפני שעז הייתה קשורה למיטתו בשביל רפואתו, ואף על פי כן חכמים אינם רוצים לבקרו בחוליו - עד כדי כך רצו חכמים להרחיק את הצאן! רועה הצאן הפך להיות שם נרדף לאדם שאנו ישר והגון, עד כדי פסילתו לעדות ממש כגוי. רועה הצאן עוסק בליסטות, הוא אינו מראה סימן ברכה לעולם, הרועה מורחק מן החברה (הרעיה מותרת רק במדבריות), הוא הפך שם נרדף לאדם המעלה את המדבר אל השטח החקלאי. לאדם הגורם נזק כמעט תמידי לענף החקלאות, שממנו התפרנסה רוב האוכלוסייה בתקופה זו. עדר כבשים ובהמות הנכנס לתוך שטח חקלאי עושה בו נזק כמעט בלתי הפיך, במקרים רבים שוב לא ישתקם. נזק חקלאי הוא כריתת הענף עליו 'יושבת' האוכלוסייה היהודית, ופרוש המעשי הרחקה מן הארץ. עד כמה המרחק גדול מנקודת ההתחלה ועד כמה המהפך באורח החיים היה טוטאלי, נוכל אולי להדגים באמצעות שאלה רטורית. האם אברהם אבינו לא היה ישר והגון, האם יעקב אבינו פסול לעדות, האם משה רבנו ודוד המלך, אינם מראים סימן ברכה לעולם? שהרי כולם היו רועי צאן! ואם נדונם עתה לפי מעשיהם אז, הרי חלילה יאמר שעיסוקם בליסטות. שאלה זו אינה עולה כלל על הדעת, שהרי כל דבר בעיתו וכל מעשה בזמנו. אי אפשר שלא להבחין בדמיון הבולט בין איסור רעיית הצאן במקומות הישוב בארץ ישראל, לבין "תועבת מצרים כל רועה צאן". כיוון שאיסור זה הוא חברתי כלכלי ואינו איסור תורה, אין אנו יודעים במדויק מתי נקבע איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל, ומתי הוחל ביישומו, אך נראה כי ככל שאורח החיים החקלאי התרחב והתבסס בחברה היהודית בארץ, במקביל לכך תכולת איסור זה הלכה והתרחבה בכל מרחבי הישוב היהודי בארץ. מאבק תמידי קיים בין רועי הצאן לבין החקלאים, לעיתים הוא סמוי מן העין ולעיתים גלוי. הדבר נכון שבעתיים במדינה בה מרחבי המחייה והמרעה מצומצמים, ועל כן לעיתים אזורי החיכוך גדלים. ללא כל ספק מצרים בעת העתיקה בחרה את קבוצת ההעדפה, שבה היא תומכת ומעודדת יותר, וכך קרה גם בארץ ישראל בהעדפה שנעשתה לעובדי האדמה, בעקבות היותו של עם ישראל חקלאי ומפותח. העדפה זו הביאה במהלך השנים את חקלאות הארץ להישגים חסרי תקדים הן בימי הבית ה-I הן בימי הבית ה-II , המשנה והתלמוד, מסורת זו נמשכת ב"ה גם בעת החדשה. *המאמר פורסם לראשונה בעיתון מקור ראשון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 






יצירת קשר | עיצוב האתר: דפנה וקסלר


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | הצטרף לרשימת תפוצה | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS